פרשת ניצבים-וילך: “אשר ישנו ואשר איננו פה”

שירה ואהוד מאירמן , שליחי מכון ברן-עמיאל בבית הספר טננבאום צ’אט בטורונטו, קנדה בה אהוד שליח הוראה, ושירה שליחה בחינוך ישראלי לא פורמלי.

פרשת ניצבים נפתחת בתיאור כריתת ברית העולם בין ה’ לבין עם-ישראל. מהותה של ברית זו מצוינת כבר בפתח הפרשה: “לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹהִים” (דברים כ”ט 12): עם ישראל יעבוד את ה’, וה’ יפרוש על עם ישראל את חסותו ויהיה לו לא-ל.

ברית, או חוזה בלשון המוכרת לנו, היא קונסטרוקציה ידועה ונפוצה בחיי היום יום. אחד הכללים הברורים לנו הוא שהחוזה מחייב את מי שחתום עליו. לכן, מה רב הפלא בהכרזה בפרק כ”ט, פסוקים 13-14: “וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת-הָאָלָה הַזֹּאת.  כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם”. כלומר, הברית בין ה’ לעם ישראל מחייבת לא רק את העם העומד בפניו, אלא גם את “אשר ישנו פה עמנו” ואת מי “אשר איננו פה עמנו היום”.

למה הכוונה? מי אלה שנמצאים במעמד כריתת הברית אך מובדלים מהעם שאליו מדבר הקב”ה (“ישנו”), ומי אלה שאינם נמצאים במעמד אך יהיו מחויבים בברית (“איננו פה”)?

רש”י ורמב”ן מאחדים את שני הסוגים הללו וקובעים כי מדובר בדור העתיד של עם ישראל. הם אינם מתייחסים לקושי בסיווג של מי ש”ישנו” במעמד הברית, אף על פי שהדור שהיה עתיד להיוולד בוודאי לא עמד יחד עם עם-ישראל באותו מעמד.  

את קו המחשבה הזה ממשיך מדרש תנחומא לפרשת פקודי סימן ג, בטענה שמדובר בדור העתיד, שנשמותיהם נמצאות גם הן במעמד הר סיני: “א”ר יוחנן: מאי דכתיב: “עושה גדולות עד אין חקר נפלאות עד אין מספר” (איוב ט) – תדע לך שכל הנשמות שהיו מן אדם הראשון ושיהיו עד סוף כל העולם, כולן נבראו בששת ימי בראשית וכולן בגן עדן וכולן היו במתן תורה, שנאמר: “כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום” (דברים כט)”. בכך פותר מדרש תנחומא את שאלת ה”נוכח-נעדר” מן הטקס: נשמות דור העתיד נוכחות, אך לא באופן שבו עם ישראל שנמצא במעמד הברית נוכח. אם כך, למה לחלק בין מי שישנו למי שאיננו פה?

מסכת שבועות לט ע”א מציעה את הפתרון הבא:

“שכן מצינו במשה רבינו כשהשביע את ישראל אמר להן דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי שנאמר (דברים כט, יג) ולא אתכם לבדכם וגו’ כי את אשר ישנו פה אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני דורות הבאים וגרים העתידין להתגייר מנין ת”ל (דברים כט, יד) ואת אשר איננו ואין לי אלא מצוה שקיבלו עליהם מהר סיני מצות העתידות להתחדש”.

כלומר, מי שישנו זה דור העתיד, שלבטח ייוולד, ומי שאיננו פה זה הגר שיבחר להצטרף לעם ישראל.

המשמעות של כל האמור היא, שצאצאי ישראל, והגרים שיצטרפו אליהם, מחוייבים גם הם באותה ברית שכרת ה’ עם עם-ישראל בהר סיני.

לפני שנמשיך, יפה בעינינו לציין את נכונות התלמוד לקשור את גורל עם ישראל בגורל הגרים באופן ההדוק ביותר: הכללתם בברית המשמעותית והקדומה ביותר בין ה’ לבין ישראל. בעשותם כך, לא יכולה להיות הצדקה לכל היררכיה בין ישראלי מלידה לבין הגר, שהרי כולם חויבו באותו מעמד בהר סיני. וראוי להיזכר בכך שוב לנוכח היחס שחלק מהגרים מקבלים כיום, שלא בצדק.

מכל מקום, לאחר שקבענו את זהות הנוכחים-נעדרים מן הברית, נותרנו עם שאלה לא פשוטה: כיצד ניתן לחייב אותם בחוזה, ועוד חוזה כה משמעותי ורחב היקף, חרף הכלל הידוע ש”אין חבין לאדם שלא בפניו” (עירובין ז’ י”א)?

המלבי”ם מציע לכך תשובה לוגית: “לכן בהכרח שאשר איננו פה המה שיבואו מיוצאי חלציהם של אלו אשר ישנו פה ועמהם כרת הברית. והמה קבלו גם על זרעם ועל כל הנלוים, עד”ה (אסתר ט כז) קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם”. כלומר, בכל אדם נמצא הזרע לצאצא שיבוא אחריו, ולכן למעשה הגרעין לקיומו של דור העתיד כבר קיים וניתן לחייבו.

פירוש אור החיים מציע רעיון מעניין אחר: “ומאומרו לא אתכם לבדכם גילה כוונתו שבאלה עצמה שכורת עם העומדים שם מוסיף לחייבם על הדורות, ושיעור הכתוב הוא לא אתכם לבדכם אני מחייב על האמור אלא אף על דורות הבאים אחריכם” – כלומר, הקב”ה מחייב את עם ישראל לא רק בקיום הברית עמו, אלא באחריות שגם הדור שאחריו יקיים את הברית עמו. כלומר, הכללת דור העתיד בברית היא חובת ההורים לחינוך ילדיהם לקיום הברית עם ה’, וכך הקשר בין עם-ישראל לה’ ימשיך מדור לדור.

הרעיון הזה הוא לא פחות ממדהים, במיוחד בפרספקטיבה של העולם המודרני שאנו חיים בו היום. אור החיים יוצר קשר על דורי, ומסביר את המחויבות בקיום הברית במונחים של חינוך, ערבות הדדית ומחויבות “עמית” (מלשון עם). זה רעיון הפוך למסר החינוכי היום, לפיו אדם אינו מחויב לדבר: כל אחד ואחת מאיתנו יכולים להיות מה שאנחנו רוצים, להשתחרר מכל כבל של זהות, מגזר, מגדר וכיו”ב שעשוי להגביל אותנו, ושלמעשה, אנו יכולים לברוא את עצמנו מחדש ללא ההקשרים שעמם נולדנו.

יחד עם היתרונות בגישה הזו, המאפשרת חירות להגדרה עצמית שאין להקל בה ראש, מגיעה גם מחיקה נוראית של הזהות שאיתה נולדנו, ושל המחויבות הקהילתית והמשפחתית שנלווית אליה.

לכן, המסר של פרשת ניצבים לפיו הברית בין ה’ לעם ישראל היא ברית נצחית המחייבת כל אחד ואחת מצאצאי העם (ומגריו), הוא מסר על זמני שמאפשר לנו לשמר את הייחוד שלנו כעם גם אל מול התנועה המודרנית היום: להכיר בכך שיש לנו זהות שנולדנו איתה ושתישאר איתנו גם לאחר לכתנו, עם ילדינו. להבין שאנחנו לא לבד בעולם, ושיש לנו הקשר דתי וקהילתי שמעניק לחיינו משמעות וערך. לדעת שהקשר בינינו לבין הקב”ה הוא קשר נצחי, ושהמחויבות שלנו היא לטפח את הקשר הזה ולהנחיל אותו לדורות הבאים. מהסיבות האלה, ובהקשר של התפקיד שלנו, אנו סבורים שיש לשליחות היהודית בתפוצות תפקיד חשוב מאין כמוהו. אין זה סוד שיהדות התפוצות בסכנה איומה של היטמעות בין העמים האחרים, ונוכח העובדה הזו, הברית בינינו לבין הקב”ה מחייבת אותנו לפעול למען יצירת חיבורים והעמקת הקשרים בין יהודי חוץ לארץ לבין היהודים בישראל, התורה וארץ ישראל.

נסיים בכך ש”לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה” (אבות ב’ ט”ז): על כל אחד ואחת מאיתנו לקחת חלק פעיל בקיום הברית עם הקב”ה, ולדאוג לשמירתה ולהנחלתה – גם בארץ וגם מחוצה לה – בימינו אנו ולטובת דור העתיד שיבוא.