השמרן שחידש

מורי ורבי הרב סולוביצ'יק היה נאמן למסורת אבותיו, אבל בתחומים מרכזיים ובהם היחס לציונות ולימוד תורה לנשים מצא לנכון לחרוג ממנה. הוא שילם על כך מחירים אישיים, אך מורשתו סללה עבורנו את הדרך

הרב דר כתריאל ברנדר – ט"ז בניסן ה׳תשפ״ג (7/4/2023)

רב, גדול דור, מנהיג – אלה רק חלק מהמילים, בהן היו בוחרים ככל הנראה אנשים לתאר את דמותו של הרב יוסף דב סולוביצ'יק זצ"ל. אולם, לנו, תלמידיו, אשר זכינו ללמוד ולחיות באורו, נתגלה גם המלמד והסבא.

הימים הם ימי שנות ה-80 , וכסטודנט צעיר, זכיתי להיות אחד ממשמשיו של הרב ולהתגורר בדירתו בניו-יורק, שבה שהה ימים אחדים מדי שבוע כדי ללמד בישיבה יוניברסיטי. אני חש כיום את מורשתו כחיה, משום שזכור לי, וראיתי במו עיניי, כיצד שׂרה לא-פעם בבדידותו. בדידות השמורה לא אחת לתלמידי חכמים, אשר בוחרים לחרוג מגבולות העולם והמסורת אליהם נולדו ולפרוץ דרך חדשה בעולמה של תורה. צפיתי בו, מתמודד עם אותם רגעים, חוצב לו נתיב משלו, גם כאשר  חרג ממסורת משפחתו שהוא חש מחויב כלפיה מאוד, גם שהדבר לא התיישב עם דעתם של גדולי הדור בני הזמן – והכל מתוך האמונה שדבר-מה הוא הנכון לעשות.

לרגל יום השנה השלושים להסתלקותו שאנו מציינים בימים אלה, ברצוני לספק הצצה אל אותם רגעים, בהם התגלו יושרתו המוחלטת לאמת שבו והמורה שהיה בהתגלמותו, היבטים שהיוו הבסיס למורשתו והופכים אותה רלבנטית לימים אלה, אף יותר מתמיד.

הדוגמאות רבות. ברשותכם, אסתפק בכמה.

חברו הטוב ביותר

הבהירות, הכריזמה, הלהט והיושר האינטלקטואלי של הרב גרמו לשיעורו היומי למשוך אליו סוגים רבים של לומדים ומלומָדים. תלמידי רבנות צעירים לצד ראשי ישיבות ותיקים, כולם כרו אליו אוזן, לבל יאבדו מילה. תלמידי חכמים מישיבות מכל הסוגים הגיעו ללמוד מהמורה הדגול הזה. בחדר  401 ע"ש פורסט בישיבה יוניברסיטי,  התוודענו מקרוב לאישיות, ללשון ולאופי של החבר-הכי-טוב של הרב, הרמב"ם. שכן,  למרות שפילוסופיית היהדות של הרב  התנסחה לא-פעם בעזרת מושגים של קאנט, הגל, קירקגור והרמן כהן, היא הושתתה על ערכיו של הרמב"ם.

שם, בשיעורו של הרב לא הייתה כל חשיבות לגילו של תלמיד, לניסיונו או לשם המשפחה שלו – רק האמת נחשבה. וכך, קרה גם קרה, שהרב היה דוחה סברה של תלמיד חכם ותיק מפני הצעה של תלמיד צעיר. לא אשכח כיצד, בסופו של שיעור בן שעתיים וחצי, השיב הרב לשאלות ולאחר שענה לכל שאלה בבהירות ובדייקנות ומשהתפזרו הנוכחים, ביקש ממני לקרוא לאחד השואלים, בחור צעירו אמר לו: "אתה צדקת ואני טעיתי. מחר נשוב ונלמד את הנושא, על פי השאלה שהעלית".

לאווירה זו אשר השרה עלינו כתלמידו, הצטרפה  הרגשה מוחשית כאילו החכמים נמצאים עמנו בחדר, עת הרב הציג מחלוקת בין אמוראים או ראשונים. בשיעוריו הרגישו רבים מאיתנו שהם פוגשים את רש"י, את רבנו תם, את הרשב"א, הרי"ף, הראב"ד, הרמב"ן, וכמובן, חברו הטוב ביותר – הרמב"ם.

הרב סולוביצ'יק עמד על כך, שבישיבה התיכונית מיימונידס (רמב"ם), שהקים בבוסטון עם אשתו טוניה, ילמדו תלמוד תורה שבעל פה הבנים והבנות. ההיכלות הפנימיים של התורה שבעל פה צריכים להיות פתוחים לליבן ולשכלן של נשים. הרב חש, שלא ייתכן שבשעה שנשים יהודיות דתיות יכולות להגיע למדרגות הגבוהות ביותר בכל תחומי הידע והקריירה, רק השקלא-וטריא התלמודי יהיה חתום בפניהן. הוא קיווה, כי נשים תלמדנה במוסדות חדשים שיאפשרו לים התלמוד להיות חלק מ"תורת אמך", וחלם שהן תוכלנה לעסוק בהוויות אביי ורבא, רבינא ורב אשי, רבנו תם, הראב"ד והרמב"ם, ולהיות תלמידות-חכמים. זאת שכן הוא סבר, שהדרך הטובה ביותר לערוֹב להמשכיותה של מסורת ההלכה, הוא לצרף את הנשים אל נושאי התורה שבעל פה ומנחיליה.

כחלק ממאמציו להפוך חלום זה למציאות, בשנת 1977 נשא הרב הרצאה בתלמוד בבית המדרש של ישיבה יוניברסטי  לנשים, סטרן קולג' בניו-יורק. לימים הוא סיפר לי, שעשה זאת בעצמו כדי שאיש לא יטען שלימודי הגמרא שם הושקו שלא על דעתו (טענה שהיו מי שיכלו לנסות להעלותה לאור העובדה, שהרב שהה בניו-יורק מדי שבוע רק מבוקר יום ג' עד צוהרי יום ה', ובשאר הימים היה בבוסטון). במעשהו זה, הדגיש הרב את חשיבות לימוד התלמוד של נשים, ומחויבותו למפעל זה הניבה פירות מתוקים אותם אנו זוכים לקטוף.  כיום, כ-45 שנה אחרי אותה התחלה, לומדות נשים בישראל תלמוד ברמה הגבוהה ביותר שישנה במדרשת או"ת לינדנבאום ובכולל דעה הפועל במסגרתה, במדרשת נשמת, במגדל עוז, במתן ובדרישה – מוסדות שאת כולם הקימו וקיימו תלמידיו ותלמידותיו של הרב סולוביצ'יק, שנשאו את מורשתו בכל אשר הלכו.

מה שהתחיל הרב במוסדות החינוך בהם היה מעורב, נעשה כיום כמעט לנורמה – נשים לומדות גמרא ברצינות.

רגשות האשמה של יהדות ארה"ב

אף שהרב דבק במנהגי משפחתו, הוא חרג, כאמור, מן המסורת אשר היה חלק ממנה בכל הקשור לציונות ולמדינת ישראל. משפחת סולוביצ'יק, עוד בימיה ברוסיה הלבנה, זוהתה עם חוגים אנטי-ציוניים. אולם, נאמן לדרכו, כבר בעיצומן של שנות השואה, ב-1943, הצטרף הרב לתנועה הציונית דתית "המזרחי", וב-1946 מונה לנשיא-הכבוד שלה בארה"ב. בסדרת "ארבע הדרשות" שנשא בכינוסי "המזרחי" בשנים 1962–1967, גולל את משנתו הציונית-דתית בעמקות, ובייחוד הרבה לעסוק באחריות שיש ליהדות התפוצות כלפי המפעל הציוני.

נאומו הידוע ביותר ברוח הציונות הדתית, היה ביום העצמאות תשט"ז, 1956. כאשר השואה ומלחמת השחרור עוד היו זיכרון טרי,  באותם הימים תעלת סואץ הייתה חסומה בפני ישראל ורוחות מלחמה נשבו באזור, לנוכח שאיפות ההתעצמות של נאצר. ביום העצמאות ההוא, נכנס הרב סולוביצ'יק לאודיטוריום למפורט בישיבה יוניברסיטי, מול פני אלפיים איש שחיכו לשמוע מה יאמר ביום המיוחד הזה.

הרב, דוברה של הציונות בגולה, שלא אחת נתבקש בידי ממשלת ישראל לבוא בדברים בשמה עם מנהיגי דת בני דתות אחרות, ידע שבימי סכנה אלה ליהודים בארץ ישראל אסור ליהדות ארה"ב לחזור על הטעות שעשתה בעבר, כשלנוכח השואה באירופה תקפה אותה חירשות-אילמוּת. רגש האשמה הקולקטיבי על רפיון הידיים לאין-עזור בשנות השואה רבץ על הרב בהיכנסו לאולם. הוא נשא ביידיש את דרשתו המפורסמת "קול דודי דופק", שבה עמד על חובתו של היהודי בן הזמן לשמוע ולעשות. הוא השתמש באותם פסוקי שיר השירים, שרבי יהודה הלוי השתמש בהם בדבריו בספר הכוזרי על אטימותו של עם ישראל בימי שיבת ציון, שכן הוא חש שהדברים חוזרים וקורים. השפעת דבריו הייתה רבה, והעלייה הגדולה ביותר מצפון אמריקה לישראל הייתה זו של תלמידיו ומשפחותיהם.

אחד הרגעים אשר בהם הבנתי עד כמה ארוכה ואמיצה הייתה הדרך אשר עשה הרב ממסורת הניכור לציונות אשר לה היה עד בילדותו, היה כשהוא סיפר לי על שיחת רעים בינו לראש הממשלה דאז מנחם בגין. בשיחתם, סיפר בגין, שאביו היה הגבאי ושומר-המפתחות של בית-הכנסת שסבו של הרב סולוביצ'יק, הרב חיים, היה רבו. ערב אחד, פתח בגין האב את שערי בית הכנסת בפני הספד לזכרו תיאודור הרצל  בבריסק, בלי לשאול את רשות הרב סולוביצ'יק הסב, כי ידע שהלה לא יתיר זאת. ראש הממשלה העיר בבדיחוּת על כך, שנכדו של אותו רב אנטי-ציוני קפדן נעשה למנהיג ציוני דתי בולט. הרב סולוביצ'יק חייך והזכיר, מצידו, כי אחרי אותו ערב, לקח הרב חיים את המפתחות מהגבאי, ושלל ממנו לצמיתות את האפשרות לפתוח את בית הכנסת כרצונו.

ידידות עמוקה למרות הפערים

באותם הזמנים, הרב שבע מרורים על התעקשותו לדבוק בדרכו ואמונותיו. דוגמה לכך, היא יחסיו עם עמיתו וחברו הרב אהרן קוטלר, ראש ישיבת לייקווד. שניהם עמלו על בניית ישיבות ובתי ספר יהודיים ברחבי צפון-אמריקה, והשתתפו באירועי גיוס כספים מטעם "ארגון תורה ומסורה", בפרט ערבי "מלַווה מלכה" במוצאי שבתות. ברבים מאירועים אלה, הנואם-האורח והאטרקציה היה הרב סולוביצ'יק, ועשרות שנים של פעולה משותפת חישלו קשר אישי קרוב בין השניים. רעוּת זו הייתה מפורסמת לכול, ובכל זאת, כאשר הרב קוטלר נפטר והרב סולוביצ'יק הגיע להלוויה עם הספד שהכין, לא הוזמן הוא לשאת אותו – וזאת בגלל הטפתו ללימוד גמרא לנשים ומפני שהיה נשאי המזרחי. בשנים שלאחר מכן, דמותו של הרב אף נמחקה, באמצעות כתמי צבע, מן התמונות של אותם "מלווי מלכה" מפורסמים.

לצד אלה שהפנו עורף לרב בשל דרכו, היו אלה –  הרב משה פיינשטיין, ראש ישיבת "נר ישראל" הרב יעקב יצחק רודרמן, והרבי מלובביץ' – שלמרות ההבדלים והפערים, חלקו עימו חברות מיוחדת. בכל פעם שיצא ספר חדש בחב"ד, הרבי היה משגר שני שליחים למעונו של הרב בישיבה יוניברסיטי, רובם ככולם נשאו הקדשה אישית מאירת פנים. הרב משה, הרב רודרמן והרב היו מתקשרים זה אל זה לפני כל חג. פעמים רבות ביקש ממני הרב לקראת חג להתקשר לביתו של הרב משה כך, שהם יוכלו לשוחח ולהרבות באיחולים.

עומקה של אותה חברות התגלה בפני, בשנת תשמ"ו, כשהרב משה נפטר. היה זה בתענית אסתר, והרב סולוביצ'יק חש שלא בטוב. משפחתו חרדה לשלומו, ועל כן ביקשה שלא יסופר לו על פטירת חברו. נענינו,  ובבוקר שלמחרת, ה"ניו יורק טיימס", שהרב היה מנוי לו, "לא הגיע", והרדיו בדירתו, בו נהג להאזין בו לחדשות, "התקלקל". חשבנו שעשינו דבר חשוב – גוננו על הרב מפני החדשות על פטירת חברו וקרובו, פוסק הדור, וכך מנענו הידרדרות במצבו הבריאותי השברירי. כעבור כשלושה שבועות, כשהחלה חופשת הפסח בישיבה יוניברסיטי, הוא ביקש ממני שאבוא לבית המדרש שם ואסיע אותו לנמל התעופה לה-גארדיה. בנוסענו לאורך הגראנד-סנטרל-פרקוויי, לעבר תחנת ההסעה לנמל התעופה, שאל אותי הרב למה לא סיפרתי לו שהרב משה נפטר. מה יכולתי לומר? שתקתי במבוכה. אחרי כמה רגעים מתוחים הסברתי שעשינו זאת לבקשת משפחתו, מתוך דאגה לבריאותו, ואז העזתי ושאלתי אותו איך גילה שהרב נפטר. "בכל חג", ענה לי, "הוא ואני מתקשרים זה לזה לסירוגין. בפסח הזה, תורו. יכולה להיות רק סיבה אחת למה הוא לא צלצל". בעולם שבו התורה נעשית לסם מר של מחלוקת, יש הרבה מה ללמוד ממנהגם של גדולים אלה איש ברעהו. אף כי חלקו זה על זה בעניינים מרכזיים ועקרוניים, הם חלקו זה לזה כבוד ויראה, אהבה ורעות מן המעלה הראשונה.

"הרב" שלנו

יחס חם ומקרב זה של הרב, לא היה שמור לגדולי תורה בלבד. הגם שבשיעוריו היה הרב תובעני כלפי תלמידיו, ודרש מהם דיוק והבנה נאותה, מחוץ להם הוא היה מסביר פנים, רך ועדין. פעמים רבות ראיתי את תלמידיו יוצאים מדירתו בהרגשה טובה, אם מפני שהרב פתר להם שאלה או בעיה, ואם, פשוט, מפני שהיטה להם אוזן. כשהרב שמע על בעיה של אדם אחר – בין אם יהיה זה מנחם בגין (באמצע מלחמת לבנון הראשונה) ובין אם יהודי או יהודייה פשוטים, שרבם שלח אותם אליו – הוא היה אמפתי כל כך, שאפשר היה לראות את כאבו של בן-שיחתו על פניו המיוסרים וגופו השברירי. קשה היה לו באותם רגעים, יותר מתמיד, ללכת, לישון ולאכול. כמה היה שמח – כאיש הלכה ואיש חסד – כאשר הצליח לתת פתרון הלכתי לדילמה שייסרה אדם, וכמה כָּאב כשקצרה ידו.

מכאן, ניתן להבין, כיצד בחלוף השנים, אין כמעט קהילה יהודית בעולם שלא נגעו בה הרב, תלמידיו או כתביו. מספרם של הספרים פרי עטו שיצאו לאור בשלושים השנה שחלפו, רב ממספרם של אלו שהופיעו בימי חייו. עליהם נוספים עוד עשרות ספרים שכתבו על משנתו תלמידיו המובחרים, הממשיכים להתקדש לייעוד של הנחלת משנתו ולהעלות על נס לא תורה שהמודרניות מעצבת, אלא מודרניות המעוצבת בידי התורה.

בישראל, בציבור הדתי-לאומי, אם פעם כשאמרת "הרב" ברור היה שזהו הרב קוק, כיום יהיו רבים שיתכוונו דווקא לרב סולוביצ'יק. זאת שכן, הוא הגדיר את המשימה שלנו ואת עמדתנו הציבורית והחדיר אל החומר הגנטי הרוחני של עמנו רעיונות שכוננו מורשת והבטיחו לו אלמוות. "הגאון יוסף דב הלוי לא מת".

הרב ד"ר כתריאל ברנדר הוא נשיא וראש מוסדות 'אור תורה סטון', הכוללים 30 מוסדות חינוכיים, תכניות ומיזמים חברתיים הפועלים ברחבי הארץ ובעולם

קראו את המאמר באתר של מקור ראשון