פרשת מקץ: אנכי אערבנו מידי תבקשנו

הרב אוריה ושימא דביר, שליחי מכון שטראוס-עמיאל, משמשים כזוג הרבני בקמפוסים של אוניברסיטת נוטינגהאם, אנגליה

בפרשתנו, פרשת מקץ, נמצא אחד מסיפורי האבות הקשים והמצמררים ביותר לקריאה. יוסף יוצא מבית הכלא המצרי לאחר התלאות שפקדו אותו מעת מכירתו לישמעאלים על-ידי אחיו. בזכות פתרון חלומותיו של פרעה והצגת תכנית כלכלית מבריקה – תכנית החומש הראשונה בהיסטוריה שהצילה בהמשך את מצרים בשנות הרעב – הוא יוצא מבור תחתיות והופך להיות המשנה למלך מצרים. בכנען, חווים יעקב ובניו את שנות הרעב בצורה קשה, והם נואשים ללחם. יעקב שולח את בניו למצרים, שיקנו מעט אוכל, והם מגיעים אל האחראי על המזון במצרים, יוסף אחיהם, הוא ולא אחר. כפי שנכתב רבות, יוסף מנסה את האחים, הוא מאשים אותם בריגול, כולא את שמעון ודורש מהם שיביאו את אחיהם הקטן מכנען בפעם הבאה שהם חוזרים, אם הם חפצים בשחרורו של שמעון. עוד מוסיף יוסף ושותל בשקם של האחים את הכסף בו שילמו כדי לקנות את האוכל, מעשה שמכניס באחים חרדה אף גדולה יותר, החוששים שמא המשנה למלך יחשוב שהם גנבו ממנו. האחים חוזרים אל יעקב אביהם עם האוכל שזה עתה קנו במצרים, ומספרים לו את כל אשר אירע אותם, את כליאת שמעון ואת דרישת יוסף שיביאו עמהם את בנימין בירידתם הבאה למצרים.

יעקב לא מאמין למשמע אוזניו ותגובתו מעידה על המתח הרב בין יעקב ובניו: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה.^[1] רש"י מפרש כך: "אותי שכלתם – מלמד שחשדן שמא הרגוהו או מכרוהו כיוסף." יעקב חושד באחים שידם היתה במותו של יוסף, ואולי אף הרגוהו או מכרוהו בעצמם, וכן הוא לא מוכן למסור בידיהם של האחים את בנימין, שמא יפגעו בו או לא ישמרו עליו כראוי.

שני אחים ניצבים מול יעקב, ולוקחים אחריות על "פעולת ההצלה" של שמעון ולקיחת החסות על בנימין. אותם שני אחים שיזמו את "פעולת ההצלה" של יוסף כאשר האחים רצו להורגו, ראובן ויהודה.

ראובן, שהציע את "פעולת ההצלה" של יוסף מיד האחים והציע להם רק לזרוק אותו לבור במקום להרוג אותו, מוכן לקחת את בנימין תחת חסותו על מנת להציל את שמעון אחיו: וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ. ראובן מציע ליעקב שאם יקרה משהו לבנימין, הוא יוכל להרוג את שני בניו שלו. עוד נחזור לתשובת יעקב.

יהודה, שהציע את "פעולת ההצלה" של יוסף, להוציאו מן הבור ולמוכרו לישמעאלים, מוכן גם הוא לקחת את בנימין תחת חסותו על מנת להציל את שמעון אחיו: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ. אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כׇּל הַיָּמִים. בניגוד לראובן, יהודה לא מציע את בניו שלו, אלא מוכן להיות הערב בעצמו, שאם חלילה משהו יקרה לבנימין, יעקב ימצה אתו את הדין. יהודה תקיף עם יעקב אביו, ואף מוסיף ואומר לו: כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם. ^[2]

תשובת יעקב לראובן:
וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה. (ברא' מ"ב, ל"ז)

תשובת יעקב ליהודה:
(יא) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם…וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ. (יד) וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי. (ברא' מ"ג, י"א-י"ד)

מדוע מסרב יהודה להצעתו של ראובן, אך מסכים לזו של יהודה?

ראשית, תזמון.

ראובן מציע ליעקב את הצעתו בשעת כעסו, כיצד הלכו האחים למצרים להביא אוכל וחזרו בלי שמעון ועוד רוצים לקחת את בנימין איתם? ניתן ממש לשמוע את כעסו של יעקב בפסוק ל"ז, כעס שלא מאפשר ליעקב להסכים להצעתו של ראובן. לעומת זאת, יהודה מציע את הצעתו בשעה ש"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל." יעקב נואש, נגמר האוכל שהביאו האחים מביקורם הראשון במצרים, ולא נותרה ברירה אלא לחזור, יהודה מנצל את התזמון ומציע את הצעתו, ליעקב אין ברירה והוא מסכים.

שנית, רצון יעקב.

ראובן מציע ליעקב את שני בניו, אם חלילה יקרה דבר לבנימין. ראובן חושב שאם דבר רע יקרה לבנימין תחת אחריותו, יעקב ירצה לנקום בו על אובדן שני בניו שאיבד באשמתו/באחריותו. אך מחשבה זו משונה למדי כפי שהעיר רש"י על פס' ל"ח: "לא ירד בני עמכם – לא קבל דבריו של ראובן. אמר: בכור שוטה הוא זה שאמר להמית את בניו, וכי בניו הם ולא בניי?" ברור לכל שאין יעקב חפץ במות נכדיו, הצעה זו היא הצעת "שוטה" כפי שמסביר רש"י.

לעומת זאת, יהודה מבין את אביו בשעה קשה זו, יעקב אינו חפץ בנקמה חלילה, אלא בלקיחת אחריות מלאה תוך הבנה שללקיחת אחריות יש תוצאות. יעקב רוצה לדעת שיש "מבוגר אחראי" שדואג שכל בניו יחזרו, אך יודע שאם יקרה משהו, הוא היחיד שיישא בתוצאות. לא זאת בלבד, אלא שהוא יצטרך לשאת את תחושת הצלחתו או כשלונו כל חייו מול אביו.

יצאנו לשליחות עם הפנים לעם ישראל, כפי שלמדנו במכון "שטראוס-עמיאל". הרבה פעמים בשליחות מרגישים תחושת שליחות ראובנית, לתת את הכל בלי לחשוב על הקרבות שעלולות לבוא במהלך הדרך או בסופה. יעקב מלמד אותנו שהשליחות היהודאית היא נכונה יותר, צריך להיות בשליחות בתחושת "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ", בכל הכוח, אך מתוך הבנה שהשליחות צריכה להיות מתוך מקום של האחריות האישית שלי, כלפי הקהילה בה אני נמצא, בלי נזקים משניים לאחרים, אחריות מלאה שלי, "אנכי אערבנו".

^[1] בראשית מ"ב, ל"ו.

^[2] בראשית מ"ג, ח'-י'.ז

אנחנו גרים בעיר נוטינגהאם שבאנגליה. בעיר ישנה קהילה יהודית קטנה שלצערנו דועכת, המונה כ200 חברים רשומים, ובשבתות מגיעים לבית הכנסת בין 15 ל30 מתפללים. עיקר החיים היהודיים בעיר והעבודה שלנו היא סביב 1000 הסטודנטים היהודים הלומדים באוניברסיטאות בעיר, המגיעים רובם המוחלט מלונדון רבתי ומיעוטם מאזורים אחרים ברחבי אנגליה או סטודנטים בתוכניות חילופי סטודנטים ממקומות שונים בעולם. תפקידנו לדאוג לדאוג לזכויות ולתחושת הביטחון היהודים בקמפוסים, לארח אותם על בסיס קבוע, בשבתות, בחגים ואירועים סביב לוח השנה היהודי, להוות דמויות חינוכיות בצורה פורמלית ושאינה פורמלית, ולחזק את תחושת הזהות והקהילתיות של הסטודנטים.