האחריות שלנו ברדיפת צדק
פנינה עומר, מנכ״לית יד לאישה ע״ש מוניקה דניס גולדברג
פרשת שופטים פותחת במילים “שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ” וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק”. ומסכמת בביטוי האלמותי “צדק צדק תרדוף”
המונח צדק מייצג פעולה או שיפוט המתבצע לפי אמות מידה של יושר, אמת ומוסר. למעשה מדובר בהגדרה יחסית. מה שנחשב צודק על פי אדם אחד, לא בהכרח יהיה צודק על פי דעתו של אחר . לא מדובר רק בפערים אישיים בתפיסות עולם , אלא גם בפערים תרבותיים.
אהבתי במיוחד את הגדרתו של הפילוסוף הבריטי תומאס הובס, שטוען כי אדם הנוהג ב”צדק”, הוא זה המקבל על עצמו את האמנה החברתית בחברה בה הוא חי. בכך מפקיע הובס את הצדק מרשות הפרט, הוא מנקה את השיח מהטיות אישיות ולמעשה קובע ש”הרוב קובע” .
עמנואל קאנט טען שאחד התנאים לייסוד חוקים חברתיים הוא שהחוק יוכל להתקיים באופן אוניברסלי , הוא מרחיב את הגדרבת ‘הרוב’ לאנושות כולה.
בהתבוננות בפסוקים האמורים אנחנו יכולים להבחין בין הפסוק הפותח הפונה לעם ובו המשימה למינוי שופטים, לפסוק הבא אחריו ובו פירוט הקוד האתי הפונה ישירות לשופטים. לעומתם הביטוי ” צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף”, נכתב בעמימות מסוימת ברצף הפסוקים ולא ברור האם הוא המשכו של הקוד האתי הוא שהוא מחזיר אותנו לשורת המשימות המופנית אל העם.
חז”ל במסכת סנהדרין (לב ע”ב), הציעו כמה פירושים לביטוי “צדק צדק תרדוף .
ריש לקיש ורב אשי טוענים שהפניה נעשית אל הדיינים עצמם . ריש לקיש טוען כי כוונת הפסוק לתבוע מן השופטים להפעיל את ‘השכל הישר’ מחוץ לכללי החוק כדי לראות אם לא מסתתר פה “דין מרומה” , האם אין פה ניצול ציני של החוק, האם השימוש בעילות הלכתיות/ משפטיות בא להכשיר מעשה שאינו מוסרי ואינו צדק, כנבל ברשות התורה.
רב אשי טוען כי פסיקה על פי מידת הדין עשויה לעיתים להזיק לשני הצדדים וקורא לדיין למצוא דרך של פשרה. הוא כמו מסיר את סימן הקריאה מאחורי הביטוי צדק ומבקש להחליש טיפה את עוצמות השיח . “צדק צדק” היא דרך של ריכוך ומיעוט, בראשי מהדהד הריתמוס של הביטוי ‘לאט לאט’ . לפעמים במלחמה על צדק אנחנו מייצרים עוולות, על השופט לשאוף למצוא צדק שיהיה גם צודק. מזכיר מאוד את גישת ה’צדק המאחה‘ הנהוגה היום בתחום הדין הפלילי, המתמקדת בצרכי הקורבנות והפושעים, במקום בצורך למצות את החוק היבש, או להעניש את העבריין -צדק מאחה מכיר בכך שלקורבן, למשפחתו ולחברי הקהילה אינטרסים במקרה, בהקשר של התהליך והתוצאות ומייצר פתרון בו כולם מרוויחים.
גם ריש לקיש וגם רב אשי מפנים את הציווי כלפי הדיין.
חכמים לעומתם מסבירים שהציווי מופנה כקול קורא אל בעלי הדין, עליהם מוטלת החובה לעשות הכל כדי להבטיח צדק ובין היתר להרחיק נדוד כדי להגיע אל מי שיעשו איתם צדק.
לשון הגמרא:
“תנו רבנן: צדק צדק תרדף – הלך אחר בית דין יפה. אחר רבי אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל. … אחר רבי יהושע לגולה, אחר רבי לבית שערים, אחר חכמים ללשכת הגזית”.
השיח על נדידה בין בתי הדין עד למציאת בית דין שיעשה צדק, נשמע לא פעם בין כתלי יד לאישה, כאשר אנחנו מכתתות רגלינו בין בתי הדין השונים על מנת להתיר עגונות.
הרמב”ן משלב את שתי הגישות וטוען שהפסוק פונה גם לדיינים וגם לבעלי הדין ולכן ה”כפילות”. דעתו של רמב”ן היא בעיני דרך המלך . כולנו אחראים לבקש צדק . תמיד. לא לצפות שאדם אחר דיין/ עו”ד/בן זוג יעשו את העבודה בשבילנו, לא משנה באיזה תפקיד או עמדה אנחנו נמצאים, הציווי לרדוף צדק הוא חובתנו היהודית ואין לנו רשות להתבטל ממנה.
בתחילת דברי התייחסתי לפסוק “”שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ” כפשוטו של מקרא. ידוע היה שבעת העתיקה, היה שער העיר מוקד לפעילות רבה, מקום המרכז המנהלי, הכלכלי ואף הפולחני של העיר ומקום מושבם של השופטים . הציווי פשוט: יש למנות שופטים בכל עיר על מנת שישפטו את העם בהתאם לחוק וכן שוטרים שיאכפו את החלטות השופטים.
אבל מינוי זה, שמבוסס על כך שהחברה היא זו שממנה שופטים ושוטרים, מוצג, למרבה הפלא, בלשון יחיד “שופטים ושוטרים תִּתֶּן לְךָ“, למרות שמדובר לכאורה בהחלטה ציבורית.
לשון הפניה הזו מעוררת תמיהה ובדומה לשאלה ששאלתי קודם, אל מי הקב”ה מפנה את הציווי לרדוף צדק, נשאל כעת את מי מצווה הקב”ה לשים שפטים ושוטרים והאם ייתכן כי לא רק בשער העיר עסקינן.
הרב שלום נח ברזובסקי, מאדמו”רי סלונים כתב בספרו “נתיבות שלום” פרשנות חסידית לציווי הזה וכך הוא כותב :
“דיש לאדם כמה שערים: שער הראות, שער השמע ,שער הריח, שער הדיבור ושער המישוש, וצריך שיעשה אדם בעצמו דיין על כל ענייניו ויפקח עיניו, וזה שנאמר “תתן לך” לשון יחיד, שמדבר לכל אדם מישראל, שיגדור גדר בכל שעריו וכו’ ” (נתיבות שלום, פרשת שופטים, מאמר ראשון).
משמע, מעבר לציווי החברתי , מרמז הפשט על מסר אישי ובו מְצֻוֶּה כל אדם לשים גם שופטים ושוטרים ב”שעריו” הרב ברוזובסקי מדבר על חולשות אנושיות של חושים, פיתויים ויצרים . הייתי מוסיפה על דבריו עוד שני שערים, שער הלב ושער המחשבה . נדמה שהפניה הכפולה הזו מרמזת לנו על שיח שמנחה אותנו להציב סטנדרטים אחידים בשני המרחבים . האישי והציבורי .
הפילוסוף ג’ון לוק, טען שקיימים שני סוגים שונים של צרכים אנושיים, המתמלאים באמצעות שני מוסדות שונים ונפרדים לחלוטין : המשפחה (האישי) והמדינה (ציבורי), אבל ההפרדה הזו נדמית לי מלאכותית מאוד . אני מבקשת לעשות שימוש בביטוי הרווח שטבעה הפמיניסטית הרדיקלית קרול האניש “האישי הוא הפוליטי” השולל את התפיסה של הפרדה בין המרחב הפרטי לציבורי ומציע לנו לראות את מערכת החיים בראיה הוליסטית בה הכל משפיעים ומושפעים.
בזיקה לפרשת שופטים, הייתי אומרת כי אין לנו לצפות מאישי ציבור ומנושאי תפקידים לקודים התנהגותיים שאינם בבסיס הקוד ההתנהגותי שלנו.
החובה ‘לרדוף צדק’ מוטלת על כתפי שופטים ודיינים אך לא פחות מכך על כל אחד ואחת מאתנו. האחריות האישית היא המנוף לחברה מוסרית “למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה’ אלוקיך נותן לך.”
