פרשת האזינו: לשיר את שירת החיים
הרבנית נטע לדרברג, ראש מדרשת או"ת לינדנבאום מתת כרמיאל
פרשת השבוע היא פרשת האזינו, פרשה שרובה היא שירה, השירה האחרונה בתורה. בפרשה הקודמת, משה נפרד מהעם בדברי חיזוק לפני מלחמתם לכיבוש הארץ ומינוי יהושע 'חזק ואמץ' להיות מי שינחיל את הארץ. לאחר מכן הוא מצווה לכתוב את הכל בספר התורה- 'ויכתוב משה את התורה הזאת' ומצווה חדשה, מצוות הקהל.
הפרשה נקטעה בדיבור של ד' למשה, 'ויאמר ד' אל משה' צירוף מילים שמאפיין את ספרי המקרא הקודמים ונעדר מספר דברים עד כה. ד' פונה למשה ומתאר משהו אחר לחלוטין, העם יפול ויזנה וילך אחר אלוהים אחרים ובמקום דברי חיזוק- 'ואנוכי הסתר אסתיר פני', קושי גלות מרחק ושבר. בעקבות זאת מבקש ד' ממשה רבינו משהו חדש- 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת…'
הקב"ה מחליף את כתיבת התורה של משה בכתיבת שירה, אותה ניתן לזכור בעל פה, אותה ניתן לשנן גם בזמנים קשים. ניתן להשוות בין המונחים בשני חלקי הפרשה:
״ויכתב משה את התורה הזאת״ (לא, ט)
מול
"ויכתב משה את השירה הזאת" (לא, כב);
"לקח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה' א-להיכם, והיה שם בך לעד" (לא, כו)
מול
"למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (לא, יט)
פרשת השבוע שלנו היא ככול המסתמן אותה שירה שנכתבה על ידי משה בעקבות ציווי ד', שירה שאינה כוללת את התורה כולה ולכן קל יותר לזכור אותה גם במצבים קשים של שכחה. מה עוד מתחדש בה מלבד היותה שירה? האם המסרים בה זהים לברית פרשת כי תבוא ופרשת נצבים, קללה מחד וברכה מאידך וקריאה לתשובה.
כמדומני שיש שוני בין דברי התורה לדברי השירה. שוני המבוסס קודם כל טכנית על כך ששירה היא זורמת קולחת, רומזת מקצרת. היא מתחילה בצדק האלוקי, עוברת לחסדו לעם במדבר ובעתיד בארץ המובטחת. תיאור חטאי העם, הכעס עליהם. סיום בשליטת ד' וענישתו לאלו שפגעו בישראל. השירה עוברת מנושא לנושא וכמעט לא ניתן לשים לב שעברנו מדבר לדבר וכיצד סיימנו בענישה לאלו שפגעו בישראל מתיאור שהחל בענישת ישראל עצמם.
אחד ההיבטים הייחודים לשירה שלא הוזכר עד כה הוא שהמתקת הגזירות נובעת משיקול חיצוני, כיצד יראה בעיני העולם מסביב, שהקב"ה מעניש בחומרה את עמו. שיקול זה מונע את הענישה הסופית, והנה הקב"ה עסוק בריפוי ואיחוי השבר. ואז משנאי ד' הם אינם העם, אלא דווקא האוייבים של העם ההופכים להיות משנאי ד' 'כי דם עבדיו יקום'. זאת אומרת אולי אותם אומות שבגללם ניצלנו, הם האומות שנענשות על מעשיהם בנו.
משמעות הדבר היא שבעוד ופרשת נצבים הציבה את התשובה כככלי לתיקון היחסים והמתקת הברית של פרשת כי תבא. השירה בפרשתנו מתארת כיצד המתקת הקשיים לא תנבע משינוי של העם, הוא לא נתבע לדבר. אלא כעס ד' יומתק בעקבות תגובתם של אומות העולם לעם הנבחר שננטש, עקב כך הקב"ה יציל אותנו ויגן עלינו, במקביל בעקבות מעשיהם שלהם נגדנו הוא יעניש אותם.
תיאור של ברית שאינה תלויה במעשינו אלא במחויבות של הקב"ה לגונן על עם ישראל באשר הם. ברית התורה תובעת שינוי תשובה ותיקון, ברית השירה, אינה תובעת דבר, הברכה תגיע ולא מצד מעשינו אלא מצד היותנו עם ישראל. אולי אפשר ללמוד מכאן על המחלוקת הידועה אצל חכמים האם הגאולה תלויה בתשובה או שאינה תלויה בה כלל, היא תגיע כאשר היא תגיע, אמירה שיש בה נחמה תמידית, המאפשרת את שירת החיים, את החיים עצמם.
