חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פרשת כי תשא: לוחות שבורים

הרבנית בילי רבנשטיין (פיזם), ראש בית המדרש במדרשת או”ת לינדנבאום

admin ajax 3 1“וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה
וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת 
וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה 
וַיַּשְׁלֵךְ מידו מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת 
וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר” 
(שמות לב, יט)

מעשה שבירת הלוחות הוא מעשה קשה ובילתי נתפס. כיצד יתכן שמשה שיבר את הלוחות, שהינם “מעשה אלוקים”, “מכתב אלוקים”?! כך גם תיארו של משה הפועל בחמת זעם, ללא שיקול דעת. זהו תיאור חריף, שקשה להולמו. 

כמעט כל הפרשנים נדרשו לביאור המעשה. ניתן לומר כי כמספר הפרשנים כן מספר הפרשנויות. היו שהסבירו כי אכן פעל כאן משה מתוך חרון אף, אך חרון אף מוצדק וראוי. היו מי שהסבירו כי שבירת הלוחות נעשתה במצוות ה’, ולא מתוך תגובה ספונטנית של משה. המדרש במסכת אבות דרבי נתן מציע כי במעשה שבירת הלוחות ביטל משה למפרע את התחייבותם של ישראל בסיני, ובכך הופך אותם לשוגגים ולא מזידים. על פי הצעה זו שבירת הלוחות הינה מעשה של הצלה עבור בני ישראל, ונעשתה למענם. מתוך מגמה זו ניתן גם להציע כי שבירת הלוחות נעשתה כדי לזעזע את ישראל, ובכך לפתוח להם פתח לשוב בתשובה. 

כיוון אחר ניתן למצוא בדברי התלמוד הירושלמי, ובאופן הציוי בו הוא מתאר את רגע שבירת הלוחות:

כיון שעשו ישראל אותו מעשה,
ביקש הקדוש ברוך הוא לחוטפן מידו של משה, 
וגברה ידו של משה וחטפן ממנו….
(תלמוד ירושלמי (ונציה) מסכת תענית פרק ד דף סח טור ג /ה”ה)

המדרש שלפנינו מתאר מאבק. קרב איתנים בין משה לבין הקב”ה בכבודו ובעצמו. הקב”ה מבקש להשיב את הלוחות לשמים, ואילו משה נאבק בכל כוחו, ומתעקש להשאירם בארץ. 

מתוך דברי הירושלמי אני רוצה להציע כי תוך כדי המאבק, נשמטו הלוחות מידיהם של שני הנאבקים, נפלו לארץ ונשברו. בתיאור זה שבירת הלוחות איננה פעולה רצונית של משה, אלא תאונה. פשוט כך. ויותר מכך, לא משה לבדו הוא ששבר את הלוחות, לא משה הוא האחראי הבלעדי לאותה תאונה אומללה. הקב”ה עצמו נושא עימו באחריות.

זהו תיאור קשה בהרבה מובנים תיאולוגיים, ועל כן נראה כי אין להבינו כפשוטו. מגמתה של הצגת שבירת הלוחות כתאונה מבקשת להביע את הדיעבדיות שבדבר. את חוסר הרצון של אף אחד מן הצדדים בתוצאה הקשה. הכנסת הקב”ה עצמו אל תוך תמונת התאונה הטרגית, משקפת כביכול גם את כאבה שלל השכינה וצערה, ונותנת ביטוי עמוק לדיעבדיות שבדבר.

יתכן גם כי כך מבקש התלמוד הירולשמי לתאר גם את החטא עצמו. כביכול העונש, שבירת הלוחות, מהוו תמונת ראי לחטא, עשיית העגל. לפי הקבלה זו גם החטא היה למעשה תאונה. רגע איום ונורא של אובדן שליטה. רגע מר שתוצאותיו קשות, אך חלילה לא בחירה מושכלת, לא מעשה מכוון. 

בהמשך הדברים משרטט המדרש בירושלמי תמונה נוספת:

רבי עזרה בשם רבי יהודה בי רבי סימון: 
הלוחות היו משאוי ארבעים סאה,
והכתב היה סובלן. 
כיון שפרח הכתב – 
כבדו על ידיו של משה,
ונפלו ונשתברו.

גם על פי דרשה זו שבירת הלוחות איננה מעשה אקטיבי של משה, אלא תוצאה של חוסר יכולתו לשאת את כובד האבן שניטלה רוחה. אך בתיאור זה יש משהו נוסף: המדרש מתייחס לשילוב שבין הלוחות לבין האותיות החקוקות בהם: האותיות, שהן הרוח החקוקה באבן, פורחות האוויר. 

הלוחות הינם חומר הנושא את הרוח. ובכך אולי מהווים סמל לעם ישראל עצמו: 

ישראל, ככל בני האדם, הינם חומר. אולם זהו חומר שבכוחה של הרוח לשאת אותו, לרומם אותו, לנצח את החומריות שבו. כאשר הרוח ממלאת אותנו, אנחנו נישאים אל על. כאשר החומר מושך כלפי מטה, האותיות פורחות באוויר. הרוח מתנתקת מן החומר, וממילא החומר קורס מטה ומתרסק.

יש כאן תיאור שהוא הפוך בהרבה מובנים מן המקובל ביחס לשבירת הלוחות:

משה של הירושלמי לא שבר את הלוחות, הלוחות נשמטו מידיו ונשברו.
משה של הירושלמי אינו כועס. הוא שבור.
ממש כמו הלוחות עצמם.

לכאורה פריחת האותיות מגלה שהאותיות אינן רלוונטיות עבורינו. כשלנו. נותרנו החומר שאנחנו. לא אפשרנו לרוח לשאת אותנו על כנפיה. אך בעיני ההתעקשות של משה להמשיך לאחוז בלוח שבור, מספרת סיפור אחר. על אף הכל ולמרות הכל. אנחנו ממשיכים לאחוז בלוחות. אנחנו לא מרפים. ואולי דווקא מול החומר השבור מתגלה הרוח.

הגמרא במסכת בבא בתרא מספרת כי הלוחות השבורים לא נותרו אי שם על אדמת המדבר, אלא נשמרו בתוך ארון הברית:

…מלמד שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון. (תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף יד עמוד ב)

יש משהו מלא עוצמה בשמירת לוחות מנופצים. זהו סירוב לקבל את רוע הגזירה. זוהי היאחזות נואשת ועיקשת בברית. גם אם האותיות פרחו, גם אם הקב”ה בכבודו ובעצמו ניתק מן הברית, אנחנו ממשיכים לאחוז בה. 

ומכאן ייפתח שער לכתיבה מחודשת:

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה 
פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים 
וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ: 
(שמות פרק לד פסוק א)

בחודשים האחרונים אנחנו מוצאים את עצמינו שוב ושוב שבורים, מנופצים. האותיות פורחות, והאדמה מאיימת לבלוע את החומר. סיפור שבירת הלוחות מלמד אותנו על הכוח שבשבר, על העוצמה שבהיאחזות למרות הכל. גם היום, ממש כמו שם על אדמת המדבר, אנחנו מגלים שוב כי יתכן והרוח נמצאת דווקא בתוך השבר, וכי היא עולה מתוך הסדקים עצמם. וגם אנחנו, כמו אבותינו במדבר מסרבים להרפות, נחושים שלא לוותר, ואולי כבר כעת זוכים לראות איך מתוך השבר נכתבים להם לוחות חדשים.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}