פרשת וזאת הברכה: טעם של עוד…

פארה ואורי פש , שליחי מכון ברן-עמיאל בניו אינגלנד, ארה”ב בה אורי משמש כמנהל תכנית איתנים ואדג’ ב IAC ניו אינגלנד; Eitanim & EDGE Coordinator At the IAC New England

‘…על כפות המנעול…’. הציטוט המפורסם מספר שיר השירים היווה השראה גם לכותרת אחד מספריו המפורסמים של ש”י עגנון. בקובץ הסיפורים מתוארים סיפורים שבליבם-החמצה, הנה הגיעה האהוב אל אהובה , היא קמה לפתוח אך הידיים מחליקות על המנעול, והאהוב- עם הזמן נעלם…

כך גם גיבוריו השונים של עגנון, אינם ממשים את אהבתם, וכל הסיפורים משאירים אותך עם טעם של חוסר, טעם של עוד…

פרשת וזאת הברכה נקראת בשמחת תורה, ומנקזת אליה דיבור רב על השלמת קריאת סדרי התורה, מהותה של התורה ושמחת לימודה.

אבל בפרשה עצמה מתרחש אחד האירועים המשמעותיים ביותר לעם ישראל בתהליך היווצרותו כעם, מיציאתו ממצרים ועד כניסתו לארץ. הפסוקים האחרונים של הפרשה מתארים בפירוט רב את הסיטואציה הטרגית. משה עולה אל ראש הפסגה, ה’ מראה לו את כל הארץ, מזכיר לו כי את הארץ הזו הוא הבטיח לו, ודווקא הוא לא יזכה להיכנס אליה:

את הָאָ֨רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר נִ֠שְׁבַּ֠עְתִּי לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּלְיַֽעֲקֹב֙ לֵאמֹ֔ר לְזַרְעֲךָ֣ אֶתְּנֶ֑נָּה הֶרְאִיתִ֣יךָ בְעֵינֶ֔יךָ וְשָׁ֖מָּה לֹ֥א תַֽעֲבֹֽר:

משה נענש על חטאי עבר שלו, ולא מגיעה לשאיפה הגדולה של המסע במדבר, יחד עם העם שהוציא במו ידיו. העונש מפורש, נכתב כבר בפרשת האזינו: עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

ועדיין, קשה שלא לתמוה כיצד אותו מנהיג שמפליגים כל כך בשבחו בפרשתנו, ושאי אפשר לחלוק על כך שהזכויות שלו גדולות מחטאיו, דווקא הוא ‘זוכה’ להיענש ולהביט על הארץ המובטחת מרחוק.

ואולי התשובה לכך טמונה בחוויה המודרנית שאותה מיטיב עגנון לתאר, שבה אין אף פעם סיפוק לרצונותינו. משה, כמונו, מגיע אל פתח הדלת, רואה את הארץ המובטחת, אך לא זוכה להכנס אליה.

אנו מכירים זאת בעולם המודרני שלנו, שבו תמיד יש תחושה שאנחנו לא מסופקים באופן מלא והחיפוש אחר החוויה ‘השלמה’ מתעתעת בנו.

ושמא גם לימוד התורה נכנס כאן. שכן, תורת משה נתנה בהר סיני, אך אין היא לעולם מיגעה לידי שלמות, כל שנה היא נקראת מחדש, וכל שנה מתווספים לה עוד ועוד לומדים שמחדשים בה. וכמו משה אנו רואים את ההגעה אל השלמות, מרחוק, מרגישים את ההגעה אל הארץ המובטחת,, אך נשארים עם טעם של עוד לפני שנכנסים אליה.

בפעילות החינוכית שלנו, יש תמיד תחושה שאף פעם אין אנו מגיעים אל המיצוי, ואנחנו רוצים להשפיע עוד, לקרב עוד אדם, לחבר עוד משפחה, חבר קהילה או סתם יהודי אל הזהות היהודית והישראלית שלו.

ושמא יש כאן הפנמה חיובית בשמחת תורה, לא מתוך אכזבה שלעולם לא נצליח להשלים את המלאכה, אלא שהתורה תמיד מנחה אותנו לחפש עוד חידוש, עוד אדם שיתחבר אליה.