“נשתחווה ונשובה” או: אחי, יש לך מטען?

הרב אבישי מילנר, ראש הישיבה התיכונית אור תורה נווה שמואל

נצייר בעינינו מציאות נפוצה וסבירה. זכה אדם והוא בעל ממון, ברצונו הטוב רוצה הוא להלוות ממון לחברו שנזקק.

אין ספק שאינו דומה “אלול” (במלעייל)  בישיבת וולוז’ין, מיר או סלבודקה , לפני כמאתיים שנה, לאלול שלנו, גירסת תשפ”ג (2023)

הרבה השתנה. הפילוסופיה והשיח הדתי, הידע הכללי וההשכלה התורנית של “ההמון”, של העם.  כמובן הטכנולוגיה והמדע, החשיפה של כל אדם בדורנו לעולמות רבים ומגוונים – לטב ולמוטב.  אופן הלימוד השתנה ועוד. הכל  אחר.

ועם זאת, אין ספק שנקודת היסוד- נישארה. הנקודה הפנימית, הארכימדית של ימי אלול נותרה כשהייתה. כביכול העולם השתנה, אך שורש אלול וימים נוראים אז והיום חד הוא.

העוקד, הנעקד, והמזבח

מרבים אנו להעלות זיכרון  עקדת יצחק בסליחות, בתפילות ראש השנה, ובקריאת התורה. “עקדת יצחק לזרעו של יעקב היום תזכור”
כמובן, מצוות היום, השופר, מזכירה לנו את האיל שנאחז בסבך, והוקרב תמורת יצחק. כלשון הגמרא בראש השנה) טז:):  “אמר ר’ אבהו, למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקב”ה: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני”.
השופר (קרן אייל) משמש כזיכרון לעקדה, והתקיעה בו מזכירה לקב”ה את סיפור העקדה. מבקשים אנו להעלות לפני הקב”ה את מסירות הנפש של אברהם ושל יצחק בנו, את כוח העמידה בניסיון, ואת מידת הרחמים העולה לפני הקב”ה.

מבקשים אנו לעיין בנקודה אחת, העולה מתוך פסוקי העקדה, המהווה בעיני הנחיה לדרך חיים כללית, ולנדרש מאיתנו בימי אלול-ר”ה-יוה”כ באופן ספציפי.

נשתחווה ונשובה .

“נשתחווה ונשובה”, כך אומר אברהם  לנערים. חכו כאן, אלך עם בני להר המוריה, נשתחווה ונשובה אליכם.   מבקש אני להיעזר בפרושו של הרב קוק לסיפור העקדה, בסידור “עולת ראיה”, על מנת לבאר טענתי.

מבאר הרב קוק: “נשתחווה”, הוא ביטוי התבטלות מלאה כלפי קב”ה. אדם משפיל עצמו, את גופו כלפי השכינה. (ניזכר בתחושה של ההשתחוויה המלאה במוסף של יוה”כ), תנועה שיש בה התבטלות מוחלטת.  התנתקות ממרוץ החיים, עד כדי  שיכחת העוה”ז.  וכלשון הרב קוק בעולת ראי”ה: “התעלות נשמתית כלפי מעלה. שבאה בהבעה של השפלת החומר”

כריעה לפני האין סופיות של האל, נכון שיהיה בה גם מימד  מפחיד, מאיים. הרצון להתקרב לאור אין סוף, לאור האלוקי המסנוור,על כורחינו יש בו גם יראת הרוממות.

וביחד  עם זאת הכריעה וההשתחוויה מאפשרת  את ההתבטלות וההתכללות שלי עם האל. “עולה כליל”, עד כלות הנפש. כאילו, כל אחד מאיתנו, נר קטן, המבקש להתכלל, להיות חלק מהאבוקה הגדולה, לא להישרף ממנה אלא להתכלל בתוכה.  כדברי רבא בגמרא בפסחים, (ח.): “צדיקים לפני  הקב”ה- כנר לפני אבוקה”.  נר קטן המתקרב לאבוקה גדולה  יכול להימס ולהעלם, ואך גם יכול להיתכלל ולהפוך לחלק מהאבוקה הגדולה.

“ונשובה” !  אחרי הנשתחווה- יכול וצריך להגיע ה”נשובה”.  אחרי שיהודי מגיע לדרגת “נשתחווה”, כולו בעולם רוח ועבודת ה’, מגיע שלב החזרה  למציאות החיים, לעוה”ז. חזרה שיש בה רוח חדשה, ואנרגיות עצומות,  כוחות חדשים. דומה הדבר למכשיר הסוללרי שלנו, שניטען , וכשהסוללה מראה 100% הוא שוב מוכן לפעולה מחדש.

כה”ג ביוה”כ ואנחנו…

כך נוהג גם כה”ג  הנכנס ביוה”כ לק”ק, בדממה, ברתת, ביראה  אין קץ, בשתיקה, ו”במוד”    התנתקות מהעולם, קודש הקודשים. ומתוך עבודה זו יוצא כה”ג לעבודות היום החיצוניות, ומכפר על כל בני ישראל.

וכך גם אנו, עובדי ה’ בשנת תשפ”ג. ימי אלול ועבודת ר”ה ויוה”כ הם שלב ה”נשתחווה”. חודש בו אנו משתדלים לעשות טוב יותר מהרגיל. בין אדם לחברו ובין אדם למקום. מקפידים יותר על עין טובה  לחבר, הימנעות מלשוה”ר, וריבוי עזרה לזולת. ומשתדלים יותר בתפילה ותפילין, שבת ותלמוד תורה ועוד.

אין כאן זיוף ולא צביעות כי אם מילוי מצברים שנתי. תחנת טעינה!

ומתוך תחנת טעינה זו, המכונה ימי הרחמים והסליחות, יכולים אנו לחזור  לחיוניות החיים, “ונשובה” , חזרה לשוטף, לעולם המעשה על יתרונותיו ואתגריו, אך כעת, אחרי אלול כוחנו בנפשנו, להפעלה מחודשת.  תנועת רצוא ושוב, רצוא- קדימה ולמעלה, לעלות ולהתעלות ומתוך כך  יכולים לשוב מלאים באנרגיה, לשנה שלמה של עשייה נמרצת ושאיפה להתקדמות. מלאים ברצון לעשות טוב  בעולם העשיה.

כך כתב יורם טהר לב, (ושר  כה יפה אברהם פריד)  בשירו “רק תפילה אשא”:

ואם אשוב אל זאת הארץ
ואם אפסע שוב בדרכים
האם כקדם יכירוני
האנשים והפרחים.

חש אני שהוא אומר בדיון את שלמדנו. יש זמנים המיוחדים ומסוגלים לעלייה  והתקרבות לקודש, לשתחוות.  ופעמים מקונן החשש בלב, שלא “אשתחווה”   יותר מידי, שלא ניתלהב יתר על המידה באלול, בר”ה וביוה”כ. כיוון שבסוף חפץ אני לשוב אל הארץ, אל טבעיות החיים, אל הפרחים  והאנשים. ואנו למדנו, בעזרתו של הרב קוק, שאין לחשוש. אדרבא, העליה בימי אלול, תחנת הטעינה, היא זו שתאפשר לנו  חזרה לאנשים ולפרחים, באופן עמוק ומדוייק יותר.

רק תפילה נישא כולנו שנזכה לשנה שיש בה עליה והתמלאות  שאין בהם ניתוק מהחיים כי אם תוספת עוצמה של טבעיות החיים. שנה של עשיה ברוכה  ותיקון עולם.

בתפילה שתחל שנה וברכותיה.