חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פרשת שלח: לעלות בהר

הרבנית בילי רבנשטיין, ראש בית המדרש במדרשת או”ת לינדנבאום

admin ajax 3 1

הקריאה בפרשת המרגלים מעלה סימן שאלה גדול: במה כשלו המרגלים? לכאורה מילאו את הצו שהוטל עליהם באופן מדוייק. התורה משתמשת כמעט באותן מילים לצו ולמימושו, ובכך רומזת כי המרגלים אכן ביצעו את כל המשימות שהוטלו עליהם.

על מנת להשיב על שאלה זו אני רוצה להתמקד בביטוי ספציפי, החוזר בפרק בשני הקשרים. משה מצווה את המרגלים: “עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר” (במדבר יג, יז). המרגלים אכן עושים זאת: “וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת: וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן… (שם כא – כב). לכאורה מימוש מדוייק, אולם עיון מדוקדק מגלה כי ישנו הבדל בין מה שציווה משה לבין מה שעשו המרגלים. הפער מתבטא בשתי מילים: “את ההר”. המרגלים עלו, אך לא את ההר.

מובן כי הפער כאן איננו גיאוגרפי. המרגלים צעדו במסלול הפיזי אותו התווה להם משה. נראה לי כי התורה מדגישה כאן את ההיבט הסמלי של המושג: “לעלות את ההר”, המובן המנטאלי של הדברים. לעלות את ההר פירושו להתמודד עם הפחדים, לנצח את החששות הטבעיים, ולהתעלות מעל סימני השאלה הכנים. האלשיך בפירושו מדייק כי המרגלים נדרשו לעלות את ההר ולא אל ההר, שפירושו להביא את ההר לידי עילוי – לומר לעם כי הוא מעולה, לראות את יתרונותיו של ההר, ולא את חסרונותיו. עפ”י פרשנות זו אין כאן משימה צבאית, אלא משימה מוראלית. אין כאן דרישה לפעולה פיזית של טיפוס בהר, אלא משימה מנטאלית של יצירת היחס הערכי הראוי כלפיו.
כפי שכתבתי, העליה אל ההר מוזכרת בפרשה בשני הקשרים. האחד, כפי שראינו, בחטא המרגלים, והשני בחטא ההופכי שבסוף הפרשה, חטא המעפילים. לאחר שהבינו ישראל את טעותם בחטא המרגלים, מתעוררת קבוצה המנסה לתקן את החטא באופן אקטיבי, וקוראת לעלות מיד. משה מזהיר כי עליה זו, כאשר ה’ אינו בקרבינו עלולה להסתיים באסון:

“וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר …וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה’ וְהִוא לֹא תִצְלָח: אַל תַּעֲלוּ … וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר…” (שם, יד, מ – מד)

הביטוי הינו אותו ביטוי שפגשנו בחטא המרגלים: עליה אל ההר, אולם מבחינה גיאוגרפית לא סביר שמדובר באותו מקום. עפ”י המפרשים המרגלים עלו אל הר האמורי, ואילו המעפילים נהדפו על ידי העמלקים הרחק משם, בדרום. גם כאן אני רוצה להציע כי המחדל קשור במשמעותו הסמלית של היעד. כאן יש לדייק: המעפילים לא עלו אל ההר, אלא חתרו להגיע אל ראש ההר.

מה מסמלת העליה “אל ראש ההר”? יתכן כי היא מגלמת בחובה את ה מחשבה כי ניתן להשיג את כל המטרות בבת אחת, כי ניתן לתקן את שקלקלנו ברגע אחד. זוהי בעיני טעותם של המעפילים. סמל העליה בהר איננו ריצה למרחקים קצרים, אלא התוויית דרך רוחנית ערכית שמהותה היא הטיפוס האיטי, המתמיד.

זאת ועוד, הדגשת התורה את מושג העליה בהר מהדהדת בעיני לפרשה אחרת ולהר אחר – הר סיני.

זוהי אסוציאציה רחוקה למדי, ולחיזוקה אביא את דברי בעל הטורים, שבפירושו יוצר קשר בין שני ההרים: “את ההר – בגימטריא תורה, שתעמוד להם זכות התורה”.

אני מציעה כי מערכת היחסים של העם עם מושג ההר, נוצרה עוד בימים שלפני מעמד הר סיני. שם, בכתובים המקדימים את המעמד נדרש העם שלא לעלות בהר, להתרחק ולהישמר ממנו: “…הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר…” (שמות יט, יב), “…לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי…” (שם, כב).

תכליתה של ההתרחקות מן ההר היתה יצירת חרדת קודש, יראת אלוקים. באופן עמוק יותר מציע הרש”ר הירש כי ההתרחקות מן ההר סימלה את מצבו הרוחני של עם שנמצא בראשית דרכו. זאת, לעומת עליית משה אל ראש ההר שסימלה את הייעוד המזומן לכלל ישראל לאורך כל הדורות– טיפוס אל גבהים של רוח ושגב.

אם כך מעמד הר סיני שכלל בנו תנועת נפש של חרדת קודש, יראה. ערב הכניסה לארץ נדרש העם לשכלל תנועת נפש שונה, להתגבר על הרתיעה מן “ההר” ולעלות בו. וכאן יש לדייק – לעלות בהר, אך לא אל ראשו. להתחיל מסע רוחני ארוך, שאין בו קיצורי דרך. מסע שההגעה אל פסגתו הינה ייעוד עתידי רחוק, מסע של חיים שלמים.

בשני חלקיה של הפרשה אנחנו נכשלים באתגר העליה בהר: בראשיתה דפוסי הרתיעה מן ההר שנקבעו בעת מתן תורה, כובלים אותנו, ואיננו מצליחים להשתחרר מהם. תנועת היראה הופכת לתנועה משתקת. בחטא המעפילים אנחנו חוטאים בקיצור הדרך, ומבקשים להגיע בבת אחת אל ראש ההר. זוהי טעות מן הקוטב השני.

התיקון לשני הכשלים יגיע במהלך ארבעים שנה של נדודים, אולם רמז לכך ניתן למצוא כבר בפרשה עצמה. הפרשה נחתמת בשתי מצוות שבפתיחתן הקדמה: “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם: וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה’ עֹלָה אוֹ זֶבַח… (במדבר טו, ב – ג). “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה: וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה’ “(שם, יח – יט).

פרשת השבוע העוסקת במסע שלנו, הפיזי וגם הרוחני, אינה מסתיימת בתיאור המחדלים. היא נחתמת בהבטחה אופטימית, כי גם לאחר שני כישלונות צורבים, אנחנו עדיין בדרך. הקב”ה מוסיף להנחות אותנו אל הארץ שהבטיח. גם אז, לאחר חטא המרגלים וחטא המעפילים הוספנו לעלות בהר, וכך אנו ממשיכים לעשות עד היום.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}