פרשת בראשית: כשגן העדן הופך לגיהנום
הרב ניר קורן, שליח של מכון שטראוס-עמיאל, הוא רב הקהילה היהודית בקיטו, אקוודור
אדם וחוה הינם ראשוני בני האדם בעולם ובאופן סמלי הראשונים ששולחו מחיי נוחות לחיים בגלות בציפיה שיום אחד יוכלו לחזור לגן העדן.
אז מי אשם בכך שגורשנו מגן עדן?
טוב, תלוי את מי שואלים.
אם תשאלו את אדם הראשון, הרי ברור שהתשובה הינה: "האשה אשר נתת עמדי".
האשה מאשימה את הנחש, ודעתו של הנחש לא מעניינת אף אחד.
מדוע, אם כן, גורשנו מגן עדן?
הנטיה הטבעית לחשוב שגורשנו בגלל שהאדם אכל מעץ הדעת ואכן, ניתן לבסס דעה זו על הכתוב בתורה, אבל אולי, רק אולי, הייתה סיבה אחרת.
הייתי רוצה להציע שהנסיון של האדם הראשון כלל לא היה המנעות מאכילת פרי עץ הדעת או עץ החיים ושהגרוש של אדם וחווה מגן עדן, יותר מאשר גירוש מעשי, הינו גירוש סמלי.
כאשר עומד זוג תחת לחופה אנו מאחלים לחתן ולכלה שיזכו לחיים מאושרים, חיים של שמחה, של גילה, של רינה ודיצה. בקיצור אנו מאחלים להם לחיות בגן עדן מקדם. ואכן, חיי זוגיות יכולים להיות המתכון לגן עדן.
מדוע אם כן גורשו אדם וחווה מגן עדן? מה היה שורש הבעיה של הזוג הראשון בעולם?
נראה לי שהתשובה נמצאת בשאלה בה פתחנו: מה באמת היה הנסיון של אדם וחוה?
אבקש להציע שהנסיון היה לראות לאו דווקא אם אדם וחוה יכולים להתאפק מלאכול את הפרי המגרה, אלא דווקא אחרי הנפילה, אחרי אכילת הפרי, מה תהיה התגובה.
הנסיון היותר גדול מאשר להמנע מסיפוק הצרכים הפיזיים או התאווה שמעורר הפרי הנחמד הינו להלחם בדחף להאשים את האחר ובמקרה זה את הקרוב אליך ביותר.
כאשר הקב"ה שואל את האדם הראשון מדוע אכל מהפרי, אם היה משיב כמו דוד המלך, "חטאתי", לא היינו צריכים להיות מגורשים מגן עדן. למעשה הטלת האשמה של אדם הראשון על אשתו היא החטא: הבריחה מהאחריות, חוסר היכולת שלו להגן על חוה בדיוק ברגע בו היא זקוקה לתמיכתו ועל כל זאת נוספת כפיות הטובה. איפה הכרת הטוב לקב"ה על שגאל את האדם מיסורי הבדידות? "האשה שנתת עמדי" כולם אשמים חוץ ממני… אשמה האשה ואשם הנחש ובטח גם הקב"ה אשם על שדאג לברוא במיוחד עבור האדם אשה לפי מידותיו וצרכיו.
כמה שונה היה אילו האדם הראשון היה לא רק אדם אלא גם "גבר" והיה אומר: "אתה יודע מה הקב"ה? האחריות עלי. הרי אותי ציווית לא לאכול ואני מסרתי לאשתי את ההודעה בצורה מעוותת, אמרתי לה לא לגעת ולא לאכול כי לא סמכתי על שיקול דעתה, ובגלל שלא סמכתי על אשתי ולא העברתי את ההוראות כפי שקיבלתי אותן ממך חטאתי אני. אני אשם, ואם צריך להעניש משהו תעניש אותי אבל לא את אשתי".
אחת הנקודות עליהן קמה ונופלת כל שליחות הינה חוזקו של הפנימי של התא המשפחתי.
עד כמה אנו מצליחים לעמוד כחומה בצורה ולהגן על היקרים לנו מכל על ילדינו נשותינו בעלינו.
להגן עליהן מהקשיים שבחוץ מאותם הנחשים המתרגשים ובאים לעולם.
אני משוכנע שאם האדם הראשון היה מעביר את המסר הזה לקב"ה במקום להטיל את האשמה על "האשה שנתת עמדי", הוא לא היה מגורש מגן עדן, בגלל הסיבה הפשוטה שחייו היו ממשיכים להיות גן עדן. חיי הנישואים שלו היו מאושרים, אשתו לא הייתה מפסיקה להכיר לו טובה על שהגן עליה ברגע בו יותר מתמיד הייתה זקוקה להגנה מצד בעלה.
ביום הולדתה השישים של אימי יצאנו לשיט משפחתי אבי, אמי, אחי, ואחיותי עם כל בני משפחתם. אנו נזכור את החופשה הזו תמיד כגן עדן עלי אוניות. תענוג אמיתי: היינו ביחד ונהנו מכל רגע. לא הפריעו לנו הריחות החריפים שעלו מירכתי הספינה ולא התלוננו על החדרים הקטנים שאם היה מדובר בבית סוהר בוודאי היו מעמידים מישהו לדין על הפרת זכויות האדם של האסירים. לא התלוננו על העובדה שכדי ללכת לשירותים צריך להרים את המיטה, או על התנודות של הספינה, או על הרעש או… למעשה היה לנו כל כך הרבה על מה להתלונן כי במובן מסויים היינו בבית כלא צף, אבל בשבילנו זה היה גן עדן. כי גן עדן לא תלוי באיפה אתה גר אלא במי מלווה אותך, מי מארח לך חברה. אתה יכול להיות במקום היפה ביותר בעולם ולסבול יסורי גיהנום אם אתה נמצא בחברה לא נעימה, או להיות במקום קשה ומאוס, אבל מלווה באנשים אוהבים ואהובים יראה המקום בעינך כגן עדן.
האדם לא גורש מגן עדן בגלל שאכל מפרי עץ הדעת, הגירוש הינו התוצאה הטבעית של מעשיו. אלו חיי נישואים יכולים להיות לאדם וחוה אחרי יחס שכזה? כל האידיליה, כל גן העדן שהיה קודם הופך לגיהנום ולפתע כמו שאומרים חז"ל, "עזר כנגדו": זכה הייתה לו לעזר לא זכה כנגדו.
חיי הנישואים כאמור יכולים להיות המתכון לטעם גן עדן אבל גם ליסורי גיהנום.
הקב"ה יודע שאנחנו רק בני אדם ועל אף שעדיף שלא נימעד ולא נחטא, הרי כבר אמר קוהלת "כי אדם אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא".
וודאי שהאדם במהלך חייו יחטא, השאלה הינה לא אם יחטא אלא כיצד יתמודד עם החטא.
גם בחיי הנישואין אפילו הטובים ביותר, ודאי שיהיו רגעים טובים פחות, השאלה אינה כיצד להמנע מהם לחלוטין אלא כיצד לדעת ללמוד מאותם רגעים קשים להתגבר עליהם ובטח לא להטיח האשמות בכולם חוץ מהאשם העיקרי שהוא תמיד…. הגבר.
אסיים במילותיו של אילן גולדהירש: "כי לא חשוב לאן נלך ולא חשוב מה נעשה העיקר שנעשה זאת רק ביחד זו עם זה".
הקהילה היהודית בקיטו הינה קהילה קטנה המונה בסביבות החמש מאות איש הקהילה נוסדה בשנות השלושים של המאה שעברה על ידי משפחות יוצאי גרמניה ואירופה כמו קהילות רבות אחרות בדרום אמריקה בעקבות עלית הנאצים לשלטון.
אקוואדור הייתה אחת משתי מדינות אשר העניקו ויזות ליהודים גם בזמן מלחמת העולם השניה ולכן בתחילת שנות החמישים מנתה הקהילה למעלה מ5000 איש.
זרם הקהילה בעשור האחרון בעקבות הגעתם של שליחים של מכון שטראוס-עמיאל מבית רשת אור תורה סטון הינו אורתודוכסי מודרני ואין עוד קהילות בקיטו כך שזהו בית הכנסת היחיד אשר אמור להכיל בתוכו את כל המורכבות של העולם היהודי על גווניו.(ספרדים אשכנזים רפורמים קונסקבטיבים אורתודוכסים, בקיצור עם ישראל)
בשנת 2001 עברה הקהילה למשכנה הנוכחי שהינו מבנה ארכיטקטוני מרהיב.
