פרשת פנחס: על דרשנות וחינוך לעלייה ארצה

הרבנית ניצה והרב יאיר שפיץ, שליחי מכון שטראוס-עמיאל לשעבר בבממפיס טנסי, ארה"ב בה שימשו כרב ורבנית קהילה ולאחר מכן הרב יאיר שימש כמנהל ישיבה תיכונית 'אור חיים' והרבנית ניצה כסמנכלי"ת תנועת מזרחי – בטורונטו, קנדה

על החינוך לעלייה והקשר לפרשת פנחס:

גישת ה"שלב א' ושלב ב'"

גישה זו גורסת שבשלב הראשון יש לבנות קשר איתן לתורה ומצוות באופן כללי ורק לאחר מכן, ועל גבי בסיס זה לעבור לשלב הבא של חיבור לישראל ועלייה.

יתרון – זהו מהלך הגיוני. איך ניתן לצפות מאדם לקיים את מצוות העלייה ארצה, לעקור את חייו ואת חיי משפחתו מתוך חיבור לקדושתה של הארץ, אם לא קיימת קודם כל אמונה וחיבור חזקים לתורה ברבדיה הפשוטים יותר?

חסרון – גישה זו פופולרית בקרב אנשי חינוך ורבנים העובדים עם בעלי תשובה הנמצאים ברמות שונות של גילוי או גילוי מחדש את מסורת ישראל. מה קורה אם לעולם לא מגיעים מעבר לשלב הראשון? או אם אנשים מרגישים בנוח מידי עם אותו שלב ראשוני? המטרה של הדגשת ישראל בתודעתם הדתית עלולה להתפספס לגמרי, לא כל שכן שלא להובילם לעלייה ארצה.

גישת ה"הכל בפרופורציה הנכונה"

גישה זו גורסת שיש להתמקד בכל נושא במידה פרופורציונאלית לנוכחותו ה"אובייקטיבית" במקורות. כלומר, כאשר מגיעים לפרשת לך-לך, לדוגמא, ניתן לצפות להתמקדות בנושא ארץ ישראל ועלייה ארצה אך כאשר מגיעים לפרשת נח, הדגש יושם על נושאים אחרים בתכלית.

יתרון – גישה זו מנסה להציג תמונה נאמנה ומדויקת ככל הניתן של התורה, בה ארץ ישראל הוא נושא אחד, חשוב מאד אמנם, אך עדיין נושא אחד מני רבים. גישה זו מאפשרת טפטוף מתמשך, ועל כן יעיל, של המסרים הרצויים. השליח אינו נתפס כדמגוג או כ"שוטף את מוחם" של שומעיו, אלא כמלמד תורה שיש בה דגשים מגוונים, ביניהם ישראל ועלייה.

חסרון – גישה זו יכולה להותיר או להעביר את הרושם שארץ ישראל הינו 'סתם' עוד נושא בתורה, לא חשוב פחות אך גם לא יותר מנושאים אחרים. אנו, כשליחים ציוניים לעומת זאת, מאמינים כי זהו הנושא החשוב והרלוונטי ביותר עבור קהל שומענו בחו"ל: ההכרה שישנו משהו מהותי ויסודי החסר בעולמם היהודי – ישראל.  

גישת ה"עוד חוזר הניגון"

גישה זו מנסה לחבר את הכל, באופן כזה או אחר, לישראל. לא משנה הנושא, לא משנה הפרשה או האירוע. השורה התחתונה של כל שיעור, דרשה והרצאה תהיה גרסה מסוימת של ייחודה/קדושתה של הארץ, מסקנה על המצב הפוליטי בארץ, יתרון החיים בארץ וכדומה. דוגמה טובה לגישה זו היא הדגשה מוגזמת של שתי השורות ברש"י הראשון על התורה בה הוא מדבר על ארץ ישראל, והתעלמות כמעט מוחלטת משאר דבריו החשובים של רש"י באותו דיבור המתחיל.

יתרון – המסר אינו הולך לאיבוד בינות מידע ומסרים אחרים. האינטנסיביות, הבלעדיות והחזרה על המסר שוב ושוב הם בעלי פוטנציאל חזק לקליטה והשתרשות של הרעיונות אצל השומעים.

חסרון – אנשים יכולים לאבד את הרגישות למסר. כמו כן, מי שמשתמש בגישה זו מסתכן באיבוד אמינותו התורנית. כמה אנשים יהיו מוכנים לקבל שהנושא בכל פרשה הוא ארץ ישראל ועלייה? השליח יכול להיתפס בצורה זו כדמגוג ולא רלוונטי.

למותר לציין, שרק לעיתים רחוקות שליח משתמש באחת משלושת הגישות הללו באופן בלעדי אלא בתרכובת מסוימת שלהם, בין שהדבר נעשה במודע או לא. כאמור, לצערי, כל מי שעוסק בנושא מודע היטב למידה הזניחה בה גישות אלו מצליחים להשפיע בפועל על אנשים לעלות ארצה.

גישת ה"זה שאלה של זהות"

גישה זו מביטה בנושא בהקשר רחב יותר ומבוססת על ההנחה שטיעונים לוגיים, חזקים ככל שיהיו, אינם מניעים אנשים לעשייה, בוודאי לא לעשייה דרמטית. אנשים נוטים לקבל החלטות מן הסוג הזה תחת שני תנאים: מחוסר או מיעוט ברירה, או מתוך הזדהות עמוקה עם הערכים המתבטאים בהחלטות אלו. אם אנו חפצים שאנשים יעלו ארצה באופן "לכתחילה", כלומר על סמך הזדהות עם הגורל והיעוד של עם ישראל בארץ ישראל, עלינו לפתח אצלם אוריינטציה והזדהות כאלו. דבר זה מצריך פיתוח רגש כללי, לאומי, לעומת הרגש הפרטי והקהילתי המאפיינים את החיים בגלות.

עריכת השוואה בין בני הנוער בארץ לעמיתיהם בארה"ב מדגימה הבדל זה היטב. כמה צעירים יהודים באמריקה מודעים, לא כל שכן מעורבים, בעניינים פוליטיים? כמה מהם דנים בחוקי ההגירה? או הינם בעלי דעה על מדיניות החוץ האמריקאית? כמה מהם יודעים לזהות את שמם של חבר ממשלה אמריקאי בודד, לבד מזה של נשיא וסגן נשיא ארה"ב? איני מאשים אותם באשמה כלשהי. אני רק מצביע על כך שעולמם של מרבית מצעירי יהדות צפון אמריקה אינו מתפרס הרבה מעבר לגבולות קהילתם המצומצמת (והזיית הגלובליות של הרשתות החברתיות ותרבות המסחריות). לעומת זאת, אין כמעט בן נוער בארץ שלא יכול לומר באיזה מפלגה הוא תומך, מי הוא שר האוצר (והאם הוא ממלא את תפקידו היטב) ואפילו את דעתו על הסכסוך הערבי-ישראלי. למרות שהנוער הישראלי חשוף לאותה (תת)תרבות ואותן השפעות כמו עמיתיהם בחו"ל הם אינם מסוגלים לנתק את עצמם מהמציאות הישראלית שמעצם טבעה יוצרת נפשות ואישיויות בעלי השתייכות והזדהות למעגלים רחבים יותר, של עם ואומה. כאשר משווים את שתי האוכלוסיות, ניתן לזהות מיד כי לנוער ה"חוצניקי" חסר מימד שלם באישיותם – תודעה לאומית, תודעת כלל.

מה הפלא, אם כן, שרסיסי רעיונות – יפים ומעניינים ככל שיהיו – אינם מספיקים להניע אנשים לוותר על הנוחיות של משפחה וחברים, על הנוחיות של ביטחון כלכלי ועל הנוחיות של קהילה מחבקת והכל עבור אידיאל לאומי שאינם מכירים?

אם כן, על מנת לעודד עלייה עלינו ראשית כל ליצור אישיויות בעלות תודעה לאומית ועל כן מוכשרות יותר לרעיון ולאידיאל של עלייה. המפתח לעשות זאת, במסגרת הוראה, הוא לימוד תורה, על כל מקצועותיה, מתוך ההקשר של חיי הכלל והאומה. אמנה מספר דוגמאות על מנת להמחיש את הרעיון:

שבת – הסברת עניינה של השבת על פי גישה זו תכלול הפחתת הדגש על הצד הפרטי של השבת כיום מנוחתו של האדם הפרטי (בין שמדובר על מנוחה גופנית או רוחנית), של יופייה של השבת כיום משפחתי וכדומה. היא תכלול, לעומת זאת, הדגשת תפקודה של השבת כמבטאת וכמשמרת את ייחודה של האומה לאורך הדורות וכן את ההשפעה העמוקה שהשבת השפיעה על תרבותו ומוסרו של כלל האנושות עד כדי אימוצה, בסגנון זה או אחר, בידי כלל האנושות. שלב שני בהסברת השבת בהחלט יכלול את הנקודות הפרטיות בשבת אבל בראש ובראשונה השבת היא 'אות' וברית בין ה' לעמו ישראל וכל השאר מתבאר על גבי ועל סמך עקרונות אלו.

תפילה – הסברת התפילה תכלול הדגשת אותו ממד בתפילה המתייחס לצרכי הכלל. יתירה מזאת, הדגשת עניינה של תפילת העמידה כהתקשרות לגעגועים ולאידאלים הלאומיים הנשגבים ביותר – תשובה לאומית, קיבוץ גלויות, בניין המקדש, מלכות, עבודה, שכינה וכן הלאה. בשום פנים איני מתכוון להעלים את תפילת היחיד, שכן בוודאי שיש לה מקום – בתוך התפילה הממוסדת ובנפרד ממנה – אך גם אין לתת לה ,לבלוע' ולהעלים את תפילת הכלל שמתפקדת, שלוש פעמים ביום, כהתקשרות לכלל ישראל. הפוך – תפילת היחיד מקבלת תוקף גדול יותר כאשר היא בנויה על גבי תפילת הכלל.

שמירת מצוות באופן כללי – ההסברה תתמקד בהדגשת ממד ההמשכיות, היותנו חוליה בשרשרת ארוכה ומשמעותית אשר שינתה (וממשיכה לשנות) את העולם, קידמה אותו, עידנה אותו מבחינה מוסרית ותרבותית וכל זאת באמצעות עצם מציאותנו והשפעתנו כעם מיוחד בעל תרבות, מוסר ודרך חיים מיוחדים. כמובן, שעל גבי יסוד זה ניתן וצריך אחר כך לבנות את המוטיבציה והחוויה האישיים, אך עכשיו הם יכולים להתמלא משנה תוקף ואומץ. 

ארץ ישראל –  ההסברה תכלול המעטת עניינה של הארץ והמדינה כ'מקלט בטוח' מפני רדיפות וכן המעטת עניינה כמקום שמירת מצוות מוצלח יותר, ולעומת זאת יודגש עניינה של הארץ והמדינה כהגשמת חזון הנביאים, היעוד והגורל ההיסטוריים של עם ישראל. הגשמת החלומות, המאוויים, התקוות והתפילות של מיליוני יהודים לאורך אלפי שנים. ומכיוון שכך – היא גם המקום הטוב ביותר לשמירת מצוות וביטחון, וכו'

ואיך כל זה קשור לפרשת פנחס?

על פי גישה א, הדגש בפרשת פנחס אולי יסוב על דברים כגון היחס להתבוללות, או, "בנות צלופחד: מודל לפמיניזם דתי- כן או לא? 

גישה ב' תדגיש בפרשת פנחס, מבין שלל הנושאים, את העובדה שמשה זכה רק לראות את ארץ ישראל מרחוק ולא זכה להיכנס אליה, וכו' 

גישה ג' תדבר על פרשת הקורבנות כדרך של התורה ללמדנו שלקראת הכניסה לארץ, עם ישראל יידרש להקרבה עצמית ולאומית בכיבוש והארץ וכד'.

על פי גישה ד', לעומת זאת, הדגש בפרשת פנחס יעסוק בהבנת הפרשה כחלק ממכלול של הכנת עם ישראל לכניסה לארץ: התמודדות עם השפעות לאומיות בדור כניסה והתבססות בארץ, תודעת חלוקת ויישוב הארץ, שינויי הנהגה בהתאם לדור, פירוט עבודת הקורבנות כקרבנות ציבור וכד'.   

הנני יודע ועד שניתן להבין ולהסביר כל פרשה, כל מצוה, כל חג ואפילו כל סוגיית גמרא מתוך הקשר דומה של תודעה לאומית. וודאות זו נובעת מכך שזוהי אמיתה של תורה – שכל התורה כולה היא 'זכר ליציאת מצרים', ביטוי למפגש הנצחי, ליחסי הגומלין המתמשך, בין עם ישראל לה' שתחילתו ביציאת מצרים וכזרוע נטויה הוא נמשך והולך, הולך ונמשך. זהו ההקשר בו ניתנה התורה ונתגבשה זהותנו כעם, וזהו ההקשר עבורו נתנה התורה – "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

רק דרך מבט של קיומנו וזהותנו הקולקטיביים ניתן להבין תורת אמת ומכיוון שהיא תורת אמת – יש לה גם את מרב הסיכויים להצליח, אפילו עבור אלו שמזמן נשכחה מהם ההרגשה של היות חלק מאומה ישראלית. תפקידנו הוא להזכיר להם.

צעירים ומבוגרים שעולמם הרוחני ייבנה באופן זה ימשכו מטבע נפשם כלפי האידיאל של עלייה לארץ, לא רק כיוון שהם ישתכנעו בצדקתה, אלא בעיקר מכיוון שהם יזהו את עצמם באידיאל הכללי ולאומי ההולך ומתגשם, הולך ומתברך בארץ ישראל ובמדינת ישראל כיום.