פרשת תרומה: נתינה כבסיס למיסוד חיי קהילה

הרב משה וחווה בלום, שליחי מכון ברן-עמיאל לשעבר בוורשה, פולין שם הרב משה שימש כרב בקהילה היהודית ועוזר לרב הראשי לפולין.

הקב"ה דורש מעם ישראל להתנדב ולתרום לצורך בניית המשכן: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת  תְּרוּמָתִי" (שמות כה,ב). בפרשת ויקהל אנו רואים שאכן עם ישראל נעתר לדרישה והביאו את החומרים הדרושים, עד למצב בו נתרמו יותר מדי חומרים והיה צריך להגיד לעם להפסיק להביא: "וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ, אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים; וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא, מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ד' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ" (שמות לו ד-ה).

התרומה וההתגייסות של עם ישראל מחממת את הלב, ומראה שעם ישראל מבין את החשיבות הגדולה של יצירת מרכז לעם ישראל במדבר, מרכז רוחני שבמרכזו השראת שכינה ומסביבו שוכן כל עם ישראל.

יצירת מרכז רוחני שיהווה כתובת לסביבתו, היא אחד האתגרים הגדולים של רב בתפוצות. איך לגרום לבית הכנסת וסביבתו להוות מרכז גם לאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות.

אחת הדרכים המרכזיות ליצור את המרכז הרוחני, היא לגרום לאנשים להיות שותפים פעילים ונותנים. אם הם יתנו, הם גם יגיעו. אם רק הרב והרבנית יעשו ויפעלו וכל הנוכחים יהיו פסיביים ההצלחה תהיה קצרת טווח, אבל אם ישכילו מנהיגי הקהילה לגרום לאנשים לתת – הם גם יגיעו.

במהלך ארבע שנות שליחותנו בורשה, פולין (תשע"ג-תשע"ז) נוכחנו לדעת שהקהילה היהודית בפולין שונה מקהילות חזקות ומבוססות בעולם, בעיקר עקב ההיסטוריה הייחודית של פולין. השואה הנוראה השמידה יותר מ90% מיהדות פולין, ולאחר המלחמה היגרו רוב השורדים: מי לישראל, מי למערב אירופה ומי ליבשות אחרות. ההגירה התבצעה בכמה גלים, הראשון ב1945-1946, גל נוסף בעליית גומולקה (1956-1960) והגל האחרון ב1968 לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר למעשה מי שרצה להישאר יהודי בזהותו – לא נשאר בפולין. אולם, אלפי או עשרות אלפי יהודים נשארו בפולין בכל זאת, רובם היו קומוניסטים שהחליטו לוותר על יהדותם ולהישאר פולנים, הרבה בעקבות זוועות השואה. הם החליטו שהם לא רוצים להסתכן ולעבור שואה שנייה, הם או ילדיהם, וכך התחילו חיים חדשים כאשר לרוב בני הזוג והצאצאים לא יודעים כלל שהם יהודיים. עם נפילת מסך הברזל ב1989 המצב השתנה, פתאום מותר לומר שאתה יהודי. אט אט, יצאו מהחשיכה עוד ועוד אנשים עם שורשים יהודיים, ובעצם החיו מחדש, כעוף חול העולה מאפרו, את הקהילה בפולין.

אולם, אליה וקוץ בה. רוב ככל היהודים שהגיעו, לא גדלו כיהודים ולא הייתה להם מסורת כיצד יש לחיות חיים יהודיים כלשהם (דתיים או אפילו שאינם דתיים). אני זוכר מקרה בבית הכנסת נוז'יק בוורשה, בית הכנסת המרכזי והיחיד בוורשה ששרד את השואה, כאשר אחד המתפללים אמר לי ש"זה המנהג אצלנו בבית הכנסת". בתוך תוכי חייכתי: הרי אין באמת מנהג עתיק לבית הכנסת, המנהגים הם מקסימום בני 30 שנה, והתחדשו על ידי רבנים מבחוץ שהגיעו: אם הגיע רב חסידי אזי המנהגים נטו לחסידות, ואם הגיע רב ליטאי אז "מנהג פולין" נטה למנהגי הליטאיים.

בעיה מרכזית שראינו בפולין, היא בעיית הנתינה. בקהילה רגילה, אדם יודע שהוא גם מקבל מהקהילה, אבל צריך גם לתת. בין אם מדובר בדמי חבר ותרומות כספיות אחרות שבעצם מאפשרים את הקיום הכלכלי והתקין של קהילה (תיחזוק בית כנסת, משכורות, פעילויות), בין אם מדובר על נטילת תפקידים התנדבותיים בקהילה (גבאים, חברי ועד, ועדות), שליחת ילדים לבית הספר הקהילתי גם אם הוא מעט רחוק, הגעה לפעילויות חברתיות של הקהילה, ועוד.

בקהילה היהודית בפולין, מושג הנתינה כמעט ולא היה קיים. הקיום הכלכלי בנוי על נכסים עתיקים מלפני מלחמת העולם השנייה שהושבו לקהילה, ולא על דמי חבר. לצורך ההמחשה, דמי החבר השנתיים בקהילה היו 50 זלוטי (כ50 ש"ח, 15 דולר), וגם על הסכום האפסי הזה אנשים התלוננו… רוב התפקידים בקהילה היו תפקידים בשכר, וכמעט לא היו משבצות התנדבותיות. הרבה מאוד פעילויות יהודיות מומנו והתבצעו ע"י ארגונים יהודיים עולמיים ולא ע"י כוחות מקומיים.
חבר קהילה קיבל הרבה מהקהילה, אבל הצורך לתת, להיות אקטיבי ולהרגיש מחויב – לא היה מושרש כלל וכלל.

איך יוצרים קהילה כאשר ערך הנתינה לא מושרש בה? איך יוצרים ליכוד סביב מרכז רוחני, כאשר אנשים לא נוטלים אחריות ומצפים שהרב או אנשי הוועד (שעובדים בשכר מלא) יעשו הכול בשבילם? איך מתווכים לאנשים שהמשכן התקבע בליבותם של ישראל, דווקא מכיוון שכל אחד ידע שהוא או הוריו נתנו חלק מחומרי הבנייה שלו? המשכן ממש שייך היה לעם ישראל, כיון שחלק פיזי מהמשכן היה פעם בבעלותי הפרטית ועכשיו הוא בבעלות של כל עם ישראל.

הקהילה היהודית בפולין, ממשיכה עד היום להיות קהילה יהודית לא גדולה ולא חזקה, הנושאת על כתפיה משא חשוב וכבד מנשוא, של החיים יהודים לאורך אלף שנים מחד, והחורבן הטראומתי בשואה. הקהילה צריכה עדיין הרבה עזרה מבחוץ (כמו רבנים שליחים), אבל גם מתחילה להבין שהאחריות היא בראש ובראשונה עליה ובעיקר על הדור הצעיר. לקיחת אחריות, מחויבות, ונתינה – הם הערובה להמשך חיים יהודיים.

הקהילה היהודית הרשמית בוורשה מונה כ700 יהודים, ומסביבה יהודים נוספים הארגונים יהודיים אחרים. בית הכנסת נוז'יק בוורשה הוא מרכז הקהילה: 3 תפילות ביום, תפילות בשבת, תפילות ואירועים בחגים, שיעורי תורה, הכנה לגיור, חופות, בריתות ועוד.