חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פרשת במדבר: להיות בדרך

הרב ידידיה ואהובה טויבר, שליחי מכון שטראוס-עמיאל בקראקס, ונצואלה בה הרב ידידיה מכהן כראש כולל ורב בקהילה הספרדית וביחד עם אהובה מנהלים את תחום הקודש והעברית בבית הספר סיני- בית הספר המרכזי של הקהילה

%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%AA %D7%98%D7%95%D7%99%D7%91%D7%A8בפרשתנו נפתח לפנינו ספר חדש שעוסק כולו בדרך. במקום להגיע במהירות ממצרים אל הארץ, במקום לשבת כבר לבטח כל שבט בנחלתו, כל אדם עם משפחתו בביתו, עם ישראל מוצא את עצמו מתחיל להסתובב ולהאריך את מסלול הליכתו במדבר. במקום להיות כבר בנקודת היעד, מגלים פתאום שהדרך מקבלת נפח כל כך משמעותי, עד כדי שהיא מתפרסת על פני חומש שלם. ממילא, נוצר הצורך להתמודד עם דברים שההימצאות בדרך מולידה. דברים שבבית לא בהכרח מתרחשים. ובאמת, ספר במדבר מלא בנפילות ובעיות שנוצרו בדרך- המתאוננים, קורח, המרגלים… הכל קורה בדרך.

הסכנה שבדרך

הרב צבי יהודה קוק זצ”ל כותב-

בעולם הזה נמצא האדם בשני סוגי מצבים: בבית ובדרך. כאשר הוא יושב בבית הוא מוגן, לעומת הימצאותו בדרך, הכרוכה בסכנות… בדרך אנו נפגשים עם כל מיני סיבוכים, כל מיני צרות וכל מיני נסיונות… ועם כל זה יש חיוב והכרח ללכת בדרך. בטבע המציאות יש איזו מידה של הליכה בדרך שאין להתחמק ממנה… כשאדם נמצא בביתו הוא מוגן ומשומר, שקט ושלו, מוקף קירות וקבוע בסדר חיים רגיל, בחינות אלו בחיים, של ‘בית’ ושל ‘דרך’, מקיפות את חיי היחיד וגם את חיי העם. (שיחות הרצי”ה על במדבר, 14-13 ,53)

הדרך מולידה סכנות, מביאה אתגרים. בדרך ישנו מתח גדול וחשש מתמיד. הלב פועם בקצב מואץ, העיניים מביטות לכל הכוונים, והאדם מוטרד כל הזמן בשאלות כמו- מניין תבוא ההפתעה הבאה? מה עלול להשתבש? זאת, כיוון שהאדם אינו מוגן. אין קירות שהוא יכול לבטוח בהם שיגנו עליו. אין לו גג שישמור לו על הראש. לכן, בצאתנו מן הבית אנו אומרים תפילת הדרך. אין תפילה מיוחדת ליושב בבית, אלא דווקא להולך בדרך: “שתצילנו מכף כל אויב ואורב… ומכל מיני פורענויות המתרגשות ובאות לעולם”.

עם זאת, הדרך היא הכרחית. אדם שיושב בבית כל הזמן במציאות המגוננת שלו- לא יכול להתקדם לשום מקום. אדם חייב לצעוד קדימה, להשתפר, לשאוף להיות טוב יותר, וממילא- לאזור אומץ ולצאת לדרך. אך הוא חייב להיות מודע לסכנות שבדרך. ובכל דרך ישנה סכנה, מעצם היותה בדרך.

אם כן, הסכנה שבדרך נובעת מעצם זה שהיא בחוץ, במקום שאינו מוגן. אולם אם נעמיק יותר נמצא סיבה נוספת לבעייתיות שנוצרת מההימצאות בדרך.

“כל שינוי רע”

בגמרא אומר שמואל: “שינוי וסת תחילת חולי”,[1] והמהר”ל בכמה מקומות כותב את הביטוי- “כל שינוי רע”.[2] ב”גבורות ד'” הוא מוסיף לבאר[3]

ונראה ביאורו, שכל שנוי עומד מול הדבר כפי שהיה עד כה, כי בא לעקרו ממהלך קודם ומחזקתו הקודמת. נמצא שבכל שנוי יש הפסד והעדר לצורה הראשונה שהיתה עד כה, ולכך כל שינוי הוא רע, כי יש בו העדר והפסד למהלך הקודם.

תמיד כשיש שינוי יש יציאה מהמקום הקודם שבו אדם נמצא, יש מחיקה מסויימת של המציאות שבה האדם חי עד היום. ולכן, גם אם האדם צועד לעבר מדרגה חדשה, למקום טוב יותר, עדיין- מחיקת המדרגה הקודמת מביאה צער. והצער הזה הוא קשה, הוא לא תמיד נעים. לכן צריך תפילה מיוחדת לדרך, כדי שהצער לא יהיה גדול מידי. כדי שגם הדרך אל השינוי תהיה דרך טובה ונעימה. למשל, אדם שצועד לקראת חיי נישואין עם האשה שהוא רוצה לכלתו יודע שהוא הולך אל מקום טוב יותר, למקום מאושר ושלם יותר, אך עם זאת הוא יודע שישנם ויתורים מסויימים שהוא צריך לקחת בחשבון, כמו התחשבות ברצונותיה של בת זוגו; פחות חופש מאשר בימי רווקותו; מטלות שתחזוקה שוטפת של בית דורשת, ועוד ועוד. אף שהיעד הוא באמת נפלא ומרומם- בדרך יש פעמים רבות קשיים לא פשוטים הנובעים מכך שאדם כבר אינו נמצא במציאות חייו הקודמת.

הדרך ההיסטורית של עם ישראל

אין בעולם שום אומה ולשון שעברו דרך כל כך ארוכה ומפרכת כפי שעובר עם ישראל. ארבעים השנים במדבר היוו רק הקדמה ותמצית לאלפיים שנות דרך חתחתים שהאומה תעבור. ספר במדבר נותן הצצה קטנה למהותה של אומה שיודעת ומנוסה בלהיות בדרך. לא בחרנו להיות בדרך, אך אין לנו ברירה. המציאות תובעת מאיתנו לגדול, להתפתח, לשאוף להיות טובים יותר, וממילא- ליטול את מקל הנדודים ולצאת למסע. לא סתם נוצר הביטוי “היהודי הנודד”, כיוון שזו דרכינו. אין זו שאיפתינו להיות מצויים בדרך כל הימים. אנו כן מייחלים ל”תביאמו ותטעמו בהר נחלתך”, ולבית מקדש שיתנוסס בהר ה’ בזמן ש”ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים”. אך איננו פוחדים מן הדרך. אותה דרך שעלולה לשבש את דעתם של אחרים, עד כדי כליונן של אימפריות אדירות שקרסו ונעלמו, כי אין להם יכולת להתמודד עם הדרך, אותנו אין היא מרתיעה. מומחים ומיומנים אנחנו בצעידה בדרכים.

הדרך בשליחות

ההבנה שהדרך אינה קלה, ויש בה אתגרים, היא עצמה זו שמעניקה כוחות להתמודד עם הדרך, מפיגה במעט את החששות מפני הדרך, ומעניקה אומץ לצאת לדרך.

היציאה לדרך הכרחית. ישנם כאלו שמרגישים את הדרך קוראת להם, והם לא יכולים להשאר אדישים לה.

הם מרגישים את הצורך להתקדם ולחפש אחר מדרגה חדשה, קומה חדשה. מרגישים צורך להיות אנשים טובים עוד יותר, שמאירים יותר בעולם, שמעניקים ממה שיש להם לתת גם למקומות הרחוקים ביותר, צורך למלא את כל הפינות של העם היהודי לתפוצותיו בחיבור למרכז, בחיבור לשורשים, בחיבור לחיבוק של האומה.

הם יודעים שהדרך תהיה רצופה בקשיים, הם יודעים שמקל הנדודים עלול להיות מכאיב, אך הם זוכרים שהאומה כולה למעשה עוד לא הניחה אותו והיא עוד פוסעת בדרך, גם אם היא כבר רואה את הקצה.

ואז הם נושאים עיניים למרום שה’ יהיה בעזרם, ממלמלים בלב מלא בכוונה את המילים של תפילת הדרך, מנופפים לשלום למשפחתם ולמכריהם, מנגבים דמעה סוררת, ויוצאים לדרך.

[1] כתובות קי ע”ב
[2] “נצח ישראל” פרק ל”ו; “חידושי אגדות” למסכת שבת קמ: ועוד
[3] פרק ז’.

הקהילה היהודית בונצואלה מונה כ3000 יהודים, ומתחלקת לקהילה אשכנזית וספרדית. הקהילה הספרדית מחולקת למספר תתי קהילות חמות ומגובשות. בעבר המצב הבטחוני בונצואלה היה מעורער והכלכלה בשפל, כיום אין סכנות בטחוניות והמצב הכלכלי משתפר ומתייקר. ישנם 4 בתי ספר, וכ7 בתי כנסת, רבנות עם כשרות מקומית וחיי קהילה פעילים ועשירים. 

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}