פרשת וישלח: כשפחד פוגש את מידת הביטחון
הרב אהרון והודיה למברגר שליחי מכון שטראוס-עמיאל, משמשים כרבני הקמפוסים בסקוטלנד ורבנים צעירים בקהילת גלזאגו

בפרשת וישלח אנחנו קוראים על מפגש דרמטי מאוד אותו עובר יעקב, ומתוך אותו מפגש נולדים כמה דברים מהותיים לעם ישראל- השם ישראל ואיסור אכילת גיד הנשה. כדי להבין טוב יותר איזה מהפך פנימי עובר יעקב עלינו להיזכר היכן התחיל יעקב את דרכו. "איש תם יושב אוהלים", בניגוד גמור ל'איש השדה'- עשיו. אותו נער תמים מוצא עצמו בורח חסר כל הרחק מהבית, ולבסוף חוזר למקום הולדתו כראש משפחה גדולה וענפה.
המצב בו נמצא יעקב אבינו לא פשוט, ואכן כדי להתמודד עם הלא נודע, ועם החשש ממה שמחכה לו בפגישה המחודשת עם עשיו "ויירא יעקב מאוד, וייצר לו" (לב, ח) יעקב נוקט בשלושה צעדים שונים: הוא חוצה את המשפחה שכבר נהיו לעם קטן "ויחץ את העם אשר איתו" (לב, ח), מתפלל לה' "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו" (לב, י-יג) ומכין מנחה "וייקח מן הבא בידו מנחה לעשיו אחיו" (לב, יד).
המפרשים נחלקים בשאלה האם ההכנות הרבות של יעקב אכן ראויות או שמא דווקא היה צריך לבטוח בה' ולא לשלוח מתנות לעשיו. על פניו נראה שהתורה לא כתבה ביקורת כלשהי על ההכנות הללו, ואנו גם יודעים ש'אין לו לאדם לסמוך על הנס' ובשעת מלחמה נכון לנקוט באמצעים שונים על מנת לשמור על ביטחוננו.
אבל, התורה חוזרת ומזכירה פעמיים את לינת יעקב במחנה, העובדה הזו מדגישה לנו שגם אחרי כל ההכנות מתרחש עוד דבר: "ויקם בלילה ההוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו… ויעבר את אשר לו" (לב, כג-כד). כאן בעצם נקט יעקב צעד נוסף והוא מעביר את כל משפחתו ורכושו אל מעבר לנחל. החשש, הפחד מהמפגש לא נותן לו מנוח והוא קם באמצע הלילה ונוקט גם בפעולה הזו, ובנקודה זו למעשה חורג מעבר להכנות הסבירות. הגבול בין ההשתדלות המחושבת והנכונה לבין מידת הביטחון לא מספיק היו ברור יליעקב, לאחר ההכנות היה לו ליעקב לפנות מקום לאמונה וביטחון בה' אך במקום זה חדר לליבו החשש ואכן מיד לאחר מכן:"ויותר יעקב לבדו- ויאבק איש עימו עד עלות השחר" (לב, כה). מה בדיוק היה החשש הזה? הוא לא היה חשש פיזי. לדעת הרב זקס, יעקב פחד מהשליחות שלו. הוא מביא את דברי רשב"ם על המקרה הזה ודומים לו כגון משה ויונה הנביא שהיו כמותו במקרא, שנבהלו מהשליחות שה' שלח אותם לבצע: "ההולכים בדרך שלא ברצון הקדוש ברוך הוא, או ממאנים ללכת, שנענשו". יעקב פחד מהמפגש עם עשיו אף על פי שה' הבטיח לו שיחזור בשלום, יעקב פחד וניסה לברוח וה' שלח מלאך לעצור את הבריחה. הפחד הגיע מתוך תחושה אישית שהוא איננו ראוי, ובמקום לתת מקום לאמונה בהבטחת ה', הוא ניסה לברוח והפחד כמעט הכריע אותו.
אבל ליעקב, בתור אב לעם שמעתה והלאה מוטלת עליו שליחות, עם כל הפחד שבזה, אסור היה לברוח. ואכן הוא נאבק בפחד, שלמעשה היה בדמות 'איש' מסתורי שנאבק עימו ודווקא בעקבות כך מקבל את השם 'ישראל', "כי שרית עם א-לקים ועם אנשים ותוכל" (לב, כט) פירוש המילה 'שרית' הוא מלשון התמודדות ומאבק, ומעתה והלאה בשם זה גם יוכרו בניו.
יעקב, שנולד שני, שאוחז בעקב עשיו, שקנה את בכורתו בדרכים נפתלות, אינו יכול עוד לברוח, האדם שממנו ייצאו לבסוף 12 השבטים ושמהם יתפתח עם ישראל, לא יכול יותר לבחור בדרכים נפתלות או לשבת באוהל, הוא צריך לפעול בעולם ולבצע את השליחות שלו מתוך התמודדות עם הפחד, ביטחון ואמונה שלימה בהבטחת הבורא. שמו ממש משתנה באופן מהותי, וציווי זה ממשיך ופועם גם בבניו אחריו, הן בשם והן במהות.
על רגע החולשה הזה על התגנבות הפחד הזה הוא משלם מחיר, ומאותו מפגש יוצא גם יעקב צולע, "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה… כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה" (לב, לג). מכאן ואילך יזכור יעקב ויזכרו בניו שלא לאכול את גיד הנשה, לזכר אותו חשש שהתגנב ללבו ושיכול להתגנב ללב כולנו –'שאולי איננו ראויים לשליחות שלנו'.
עלינו לעשות כל מה שניתן כדי להתגבר על מכשולים בדרך, ולנקוט בהכנות הנדרשות, אולם אז עלינו לפנות מקום לבטחון בבורא העולם ובשליחות שהוטלה עלינו- לתקן עולם במלכות שדי. לא להתעכב אלא להתעמת עם הפחד ומתוך כך לבצע את השליחות שלנו בעולם.
אומרים שהקהילה היהודית בסקוטלנד נוסדה על ידי יהודים ממזרח אירופה שעלו על אוניות שהפליגו לאמריקה והורדו בחופי סקוטלנד בטענה שהגיעו לאמריקה. בעבר היו מספר קהילות יהודיות בסקוטלנד, אך כיום הקהילות המרכזיות הן אדינבורו וגלזגו.
בקהילת גלזגו ישנם כ-3000 יהודים והיא הקהילה היהודית הגדולה ביותר בסקוטלנד. בית הכנסת הפעיל ביותר נמצא בדרומה של העיר בשכונת גיפנוק ושם גם ריכוז היהודים הוא הגבוה ביותר. ישנו בית ספר יסודי יהודי שאליו הולכים רוב ילדי הקהילה. הקהילה משקיעה משאבים רבים לשמירה על קשר עם סטודנטים יהודים מרחבי העולם שמגיעים ללמוד באוניברסיטאות השונות ברחבי סקוטלנד, שמספרם גדל משנה לשנה.