חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פרשת בהר: מה ענין שמיטה ויובל אצלנו?

עתר גייבל, רכזת פדגוגית במרחב חינוך ודעת אור תורה דרך אבות

WhatsApp Image 2024 05 05 at 00.04.14 e1716269637498“וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ” (ויקרא כה’, י’)

הדברים נכתבים בתפילה לשיבתם הקרובה הביתה של החטופים השבויים בעזה, ובתוכם, אמילי בת מינדי דמארי.

אל מושג הזמן ניתן להתייחס בדרכים שונות. ניתן לחיות בצלו, בתוכו או לידו. מיטיב לתאר זאת מאיר שלו בספרו, כימים אחדים: “אני זוכר כיצד לימדה אותי אמא לקרוא את המחוגים הללו לראשונה. בן שש הייתי וביקשתי ממנה שתקנה לי שעון. ‘אין לי כסף לשעון…’, אמרה, ואחר כך התרככה. הוליכה אותי בידי החוצה ואמרה: ‘אתה לא צריך שעון, זיידה, תראה כמה שעונים יש בעולם’. היא הראתה לי את צלו של האקליפטוס, שבגודלו, בכיוונו ובצינתו אמר תשע בבוקר, את העלעלים האדומים של הרימון שאמרו אמצע מרס, את השן שהתנדנדה בפי ואמרה שש שנים ואת הקמטים שבזוויות עיניה שריצדו ואמרו ארבעים. ‘אתה רואה, זיידה, ככה אתה בתוך הזמן. אם יקנו לך שעון, אתה תהיה רק לידו'” (עמ’ 97).

לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם (קהלת ג’) – מהי גישתה של התורה אל חיינו בזיקה אל הזמן?

בחיי התורה, שהנם עץ חיים, יש התייחסות יומיומית נוכחת לחיים בתוך הזמן. במצוות רבות יש ממד של ‘הזמן גרמן’ והן שלובות בו: בהודיה ובברכה על שינוייו ועל תהליכי הטבע שבו, יצאנו לא מזמן לברך את ברכת האילנות, אנו מציינים ברכת ‘שהחיינו’ על פירות הקיץ שזה עתה הבשילו, התפילות שלנו מותאמות לזמנים מחושבים בשעות היום מעלות השחר ועד לאחר צאת הכוכבים, למועדים ולרגלים יש היבט חקלאי מובהק של קציר ואסיף, גשם, רוח, טל ועוד. את הגישה המתייחסת אל חיים בתוך הזמן ניתן לדמות לנהר החיים, שאין בו הפסקה והוא אינו ניתן לעצירה, נהר שאיננו יורד מלמטה למעלה אלא כזה שיש בו ספירליות ומחזוריות, שטף החיים על ימיו ולילותיו, ארבע עונותיו, ושנותיו. התייחסות למעגל החיים ממקום פנימי, זורם ומחבר בין ממד הטבע לממד האנושי.

עם זאת, התורה מוסיפה רובד משמעותי נוסף של חיים לאורו של הזמן. במובן מחייב, מותר האדם מן הבהמה. האדם הוא נזר הבריאה וכיון שיש קצבה לשנותיו, והוא מודע לכך, מוצב לנו רף גבוה של חיים לאורו של הזמן. הקב”ה, שהוא גם ‘מקדש הזמנים’, מכווין אותנו להתעלות מעל לזרימה הטבעית של החיים סביבנו. אי אפשר לעצור את הזמן אך ניתן וראוי לעצור בתוכו, לנתב את כוחותינו ואת יצרינו, לעשות תחנות במסלול חיינו ובהן עת לכל דבר. חשבון נפש, צום, התכנסות, מועדי שמחה וזמנים ייעודיים לאבל ולזכרון, רגעי משפחתיות וייחוד תשומת לב לזולת. כל אלו מזמנים לנו רגעים של עצירה בתוך נהר החיים, בחינה מחודשת של פועלנו בתוכם, כדברי השפת אמת לפרשת החודש (תרל”א), בבחינת ‘החודש הזה לכם ראש חודשים הוא’, עלינו למצוא התחדשות בכל מעשה, הארה פנימית הגנוזה בתוך הטבע, והדבר תלוי בנו, בישראל, להאיר את החודש בשורשו. עלינו לתכנן, לנסות לראות את הנולד ולהיערך אליו, לנצל את הזמן, להספיק לפעול בתוכו, להעניק לו משמעות ולמלא אותו בתוכן. שמעתי מאדם שסיפר שלאחר שבחר לעזוב את עולם התורה המחייב, הדבר שהיה חסר לו ביותר היה להרגיש את ראש-חודש. הוא הפך להיות יום רגיל, ככל הימים, ללא חולצה לבנה או תפילת הלל, ללא יום כיפור קטן מקדים או תחושת התחדשות, וכך חלף לו הזמן בלי משים והיתה בכך תחושת חסר. התורה משלבת בין חיי עולם וחיי שעה, מזמנת שילוב של משמעות וקודש בשעון החול. אנו סופרים את ימי העומר, ספירה שיש לה היבט חקלאי, ומשתדלים להכניס בה גם היבט רוחני, עבודה על מידות הנפש, בחינת הספירות הקבלית ודרך שאנו מקוים להתקדם בה בין חג החירות לחג מתן תורה.

פרשת בהר עוסקת בשתי תחנות יזומות בזמן: שמיטה ויובל.

ההתייחסות אליהן בספרי הנבואה היא רבת משקל, נזכר כי בשל אי קיומן, גלינו מארצנו. כל אחת מהמצוות הללו מכילה תקופת זמן, שנה שלמה, בה, עולם כמנהגו נוהג, ואילו אנו אמורים לשנות את אורחות חיינו באופן דרמטי, לייחד זמן של אי אחיזה בקניין ובנכסים חומריים, ‘שבת שבתון’. הפרשה מפרטת את ההגבלות ואת החובות שלנו, את זכות הרבים למנוחה בשנה זו, מאדם ועד בהמה, את היות הארץ שייכת ל-ה’, אנו גרים ותושבים כאן, את האמונה הנדרשת בקיום מצוות אלו ואת הברכה הנלווית אליהן.

בפועל, הדברים אינם מתממשים במציאות חיינו, בודאי שלא באופן משנה חיים כפי שמתואר בפרשתנו.

דיני הקרקע והכספים האמורים בשמיטה, נשמטים תחת ידינו. תקנת הפרוזבול והיתר המכירה הם מסלולי ‘עוקפי שמיטה’. ניתן לראות בכך תקנות גואלות, בבחינת ‘וחי בהן’ – פולמוס השמיטה של ימי ראשית הציונות וכן האתגר הכלכלי הגדול של חקלאי ארצנו, מעידים על הדבר. אך הפועל היוצא מכך הוא שלרובנו לא נשאר הרבה ממצוות המקור. פח אשפה להקפדה על דיני קדושת שביעית והפקרת פירות עצי הגינה הפרטית לכל החפץ לקטוף מהם, הם סמליים בלבד. בפועל, למעט חקלאים מועטים  המקפידים על המצווה באופן מלא, מעט ממנה מתממש. גם לגבי ביטול החובות, הלל הזקן אמנם תיקן את תקנתו לטובת קיום ומתן הלוואות לנזקקים לכך, ועם זאת, גם בהיבט הזה, המצווה המקורית לא מקבלת ביטוי מעשי.

כך גם לגבי היובל. כל אדם נדרש לשוב אל אחוזתו המקורית תוך שחרור אדמות שצבר עם השנים והשבתן לבעליהן המקוריים ותוך שחרור כל העבדים. גם במצוה זו אין לנו אפשרות לאחוז, היא איננה נוהגת בימינו, וכך כל עוד רוב העם איננו על אדמתו. למעשה, נראה כי גם בעבר הרחוק, משך הזמן בה יכלה להתקיים היה מועט.

מהו מקומן של מצוות אלו בחיינו? מה נשאר לנו מהן ומהו ערכן כאשר הן בלתי ממומשות? מהו טיבו של רעיון כאשר בפועל איננו מתקיים או כאשר התחושה היא שהוא מעל הזמן וכן מעל המקום והטבע? האם באוטופיה יש משהו מחליש ומרחיק, שהרי היא איננה ישימה, והרעיון הגדול שבה איננו בר ביצוע, או שעל אף הידיעה שאיננו מתממש במציאות, יש בו בכדי להוות חזון, להקרין ולתת קריאת כיוון לחיים ראויים?

במובן זה ובאופן דומה, גם השבת היא יום מיוחד בו אנו עוצרים, שובתים מכל מלאכה, נחים. הרב אברהם יהושע השל ז”ל  כינה אותה ‘ארמון בזמן’. עם זאת, כאן, לא מדובר באוטופיה אלא בזמן המעוגן בחיינו. גם אם קיימות מחלוקות בדבר אופיה של השבת במרחב הציבורי, אין מחלוקת לגבי ערכה של השבת ולגבי היותה יום משמעותי וחשוב במציאות, לא של העם היהודי בלבד אלא בחידוש גדול שהביאה היהדות לעולם המערבי כולו, כזה שיש בו פן רוחני, חברתי, משפחתי ומוסרי.

בעת בה כולנו צרכני חקלאות אך רובנו אינו בא במגע ישיר עם השדה, כיצד נשכיל לקחת את פסקי הזמן של שנות השמיטה והיובל ולתת גם להן ביטוי נוכח, מעשי, מחייב ובעל ערך?                                                       

האם כיום אי קיום השמיטה ככתבה וכלשונה הוא עודנו ענין של פיקוח נפש הכרחי ושל אחיזה נצרכת לשם יישוב הארץ, או שמדובר בפתרון נוח של שימור מצב קיים, שביסודו העדפת חיי שפע ואי רצון לספוג הפסד כלכלי, אליו אנו בעצם מחוייבים?

איך תראה שיבה משדות זרים אל נחלות המקור שלנו כאשר לאחר הגלויות והנדודים, הזהות השבטית שלנו השתנתה? בארץ  בה יש חוק האוסר על עבדות, כשנתקע בשופר ביום הכיפורים, מיהם העבדים המודרניים שניאות לשחרר ולספוג את הכרוך בכך?

מה דרוש לנו היום כדי לשמוט? אמונה? בטחון בקב”ה? אומץ? מחוייבות? מוכנות להקריב? אחדות? הבנה עמוקה כי כולנו רקמה אנושית אחת?

איזה ביטוי ניתן לשמיטה בשדות המוכרים לנו – בשדה הרוח, החינוך, החברה, הכלכלה, הטכנולוגיה, המשפחה.

במחזורי השמיטה האחרונים קמו מיזמים מיוחדים כגון ‘שמיטה ישראלית’ בהובלת עינט קרמר, רעיונות של הרב רימון, ועוד,  וביניהם הצעה לתרום שעה שבועית בתחום העיסוק המקצועי שלי לטובת הזולת, לעודד חיבור לטבע ולאקולוגיה, לקיים צריכה נבונה וסביבתית, לקיים אוהלי שמיטה עם לימוד משותף שיפגיש ויחזק חוסן קהילתי ועוד. גם תנועת ‘מהפכת הקשב’ מתקשרת להיבט זה. כל אלו, נועדו ליישם את רעיונות שנת השמיטה בחיינו, להרים אותם מהקרקע לרובד נוסף של חיי חברה ורוח. הצעה מעניינת נוספת לשמיטה רעיונית שעשויה להיות רבת השפעה היא של שחר צברי שמציע לקרוא דרור בארץ דרך מושג הסליחה, לשמוט את החובות ההיסטוריים שיש לנו, את המטענים הרגשיים שאנחנו סוחבים גם במשך דורות, המפלגים ביננו כעם, את החשבונאות הצוברת ריבית בעת שעוולות עבר, גורמים לנו להתבצר בעמדותינו, ומאיימים עלינו כחברה.

האם נשאיר כיוונים אלו בגדר ‘קישוטים’ ורעיונות יפים בלבד או שנאמץ אותם כזכות וכמצווה מחייבת? האם הביטוי המודרני ל’שנת שבתון’ יסתכם בגדר שנת מנוחה של עובדי ההוראה אחת לשבע שנים, או יורגש  בהיבטים רחבים יותר?

בהמשך ישיר ליוזמות הללו, זוהי קריאה לייחד זמן אישי, קהילתי ולאומי של בירור השאיפות שלנו לחברה מתוקנת וראויה,  להתאים את רוח המצוות הללו לימינו ולכוחותינו, ולעבור לעשייתן: להחיות ולהנכיח את ענין שמיטה ויובל באורו של הזמן, כחוט מקשר בין הר סיני לביננו, בימים ההם בזמן הזה.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}