חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

מאיזה שבט אנחנו – על קריאת פרשת הנשיאים

בכל סרלואי, ר”מית במדרשת או”ת לינדנבאום – מתת בכרמיאל

%D7%91%D7%9B%D7%9C %D7%A1%D7%A8%D7%9C%D7%95%D7%90%D7%99 %D7%A7%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%98 %D7%90%D7%9C%D7%95%D7%9E%D7%94 %D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%99
קרדיט תמונה: אלומה משולמי

קריאת פרשת הנשיאים שבפרשת ״נשא״ מתרחשת פעמיים בלוח השנה: פעם אחת כקריאה בתורה בימי חג החנוכה, ובפעם השניה מראש חודש ניסן, אז היא נעשית באופן פרטי כמנהג יפה, שמקורו עתיק והוא מובא לראשונה בספר ״שני לוחות הברית״ לשל״ה.

יש קשר הדוק בין אמירת הנוסח לזמן, שכן המשכן שהוקם בראש חודש ניסן, נשא אחריו רצף של ימים טובים בהם כל נשיא הביא את קרבנו, כמפורט בפרשת ״נשא״.

השנה, לראשונה בחיי, התחלתי בקריאה בפרשת הנשיאים לאחר התפילה. היום, ב׳ ניסן, קראנו על קרבן יששכר, ולאחריו נאמר נוסח נפלא של תחינה:

״יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ ה’ אֱלֹקַי וֵאלֹקֵי אֲבוֹתַי, שֶׁתָּאִיר הַיוֹם בְּחַסְדְּךָ הַגָדוֹל עַל נִשְׁמָתִין קַדִישִׁין דְמִתְחַדְּשִׁין כְּצִפֳּרִים וּמְצַפְצְפִין וּמְשַׁבְּחִין וּמְצַלְאִין עַל עַמָא קַדִישָׁא יִשְׂרָאֵל. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תַּכְנִיס וּתְעַיֵּיל הַנָּךְ צִיפָרֵי קַדִּישֵׁי לַאֲתַר קַדִּישָׁא דְאִתְּמָר עֲלֵייה עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹקִים זוּלָתֶךָ: יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ ה’ אֱלֹקַי וֵאלֹקֵי אֲבוֹתַי, שֶׁבְּאִם אֲנִי עַבְדְּךָ מִשֵּׁבֶט (פלוני) שֶּׁקָּרָאתִי בְּתוֹרָתֶךָ פָּרָשָׁה שֶׁל הַנָּשִׂיא הַיּוֹם, אֲזַי יָאִירוּ נָא עָלַי כָּל נִיצוֹצִין קַדִּישִׁין וְכָל הָאוֹרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הַכְּלוּלוֹת בִּקְדוּשַּׁת זֶה הַשֵּׁבֶט, לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל בְּתוֹרָתֶךָ וּבְיִרְאָתֶךָ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ כָּל יְמֵי חַיָּי אֲנִי וְזַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם אָמֵן״:

מאיזה שבט אנחנו? כמות הזמן בה איננו יודעים את מוצאינו כבני שבטים שווה כמעט לזמן בו חיינו את השייכות הזו, שהגדירה קוים דקים אך מובהקים של אופי ואישיות. בני בנימין הם שתקנים ומדוייקים, בני יששכר חכמים ולמדנים, בני יהודה עזים ואמיצים, בני ראובן עוסקים במרעה ושבט זבולון הם יורדי ים. אבי אומר תמיד בבדיחות הדעת שאולי אנו משבט שמעון משום שאנו עוסקים בכתיבה ונוטים לעצבנות. החיים בשבטים בזמן שישב עם ישראל בארצו הגדירו טריטוריה, קשרי נישואין (כמו בסיפור בנות צלפחד המקראי), חקלאות בהתאם לאיזור גאוגרפי ויחסי שכנות פוליטיים וגיאו פוליטיים (כמו הביקורת שמותחת דבורה הנביאה על שבטים שלא באו לעזר שבטי הצפון בזמן המלחמה עם צבא סיסרא).

שנים של גלות השכיחו את המידע הבסיסי הזה מאתנו כשבטים ומשפחות, ורק נדירים שאינם משבט לוי זוכים לידיעה הזו. האופק הרחוק הקרוב ביותר שאני אישית יכולה לשאת אליו מבט הוא המסורת המשפחתית במשפחתו של אבי שאנו מצאצאי מגורשי ספרד שהגיעו להולנד אחרי מאה של נדודים במרכז אירופה. רחוק יותר – אני יודעת שאני יהודיה, ששורשיי בארץ ישראל מאז גלות וחורבן בית שני. רחוק יותר, בימי התנ״ך, אני יודעת שעשרה שבטים אבדו. לאמיתו של דבר, גלות עשרת השבטים היא אולי האסון הדמוגרפי הגדול ביותר שפקד את עם ישראל אי פעם, אסון רחוק בשחר ההסטוריה שאיננו זוכרים אותו כלל היום, למרות היותנו עם המקדיש חלק גדול מהמשאבים הרוחניים שלו לזכרון של אסונות וניסים.

גלות היא לא רק אבדן מקום, אלא נושאת עמה גם אבדן תרבותי של זכרון. רגע לפני היציאה לגלות הצליח רבן יוחנן בן זכאי להבין כי המרחב היהודי עובר מטמורפוזה, ממקום לטקסט. המהפכה הזו הצליחה בצורה מעוררת השתאות ואת העיסוק במוחלט בטקסט אנו נושאים עמנו עד היום: העם היהודי הצליח להעביר את קיומו מקיום במרחב ואדמה לקיום כטקסט ופרשנות.

עם המסורת החדשה, יש מסורות שאבדו. וכך, בעוד שיש מסורות שהצליחו לעבור מאב לבן ככהונה ולוויה זכרון השבטים כבתי אב, אבד.

נוסח התחינה הנוגע ללב שנאמר אחרי קריאת פרשת הנשיאים הוא אולי תיקון למציאות הזו: ״יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ ה’ אֱלֹקַי וֵאלֹקֵי אֲבוֹתַי, שֶׁבְּאִם אֲנִי עַבְדְּךָ מִשֵּׁבֶט (פלוני) שֶּׁקָּרָאתִי בְּתוֹרָתֶךָ פָּרָשָׁה שֶׁל הַנָּשִׂיא הַיּוֹם, אֲזַי יָאִירוּ נָא עָלַי כָּל נִיצוֹצִין קַדִּישִׁין וְכָל הָאוֹרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הַכְּלוּלוֹת בִּקְדוּשַּׁת זֶה הַשֵּׁבֶט״… למרות שאיננו יודעים את שייכותנו השבטית המדוייקת, אנו מבקשים לא לאבד את השייכות לשורשינו היהודיים, הממשיים והרוחניים. יש סיפור יפה על האדמו״ר החמישי מחב״ד, רבי שלום דובער שניאורסון (הרש״ב) בו הורה לחתנו הכהן להגיד בכל זאת את הנוסח אחרי קריאת פרשת הנשיאים (למרות שידע כי הוא משבט לוי) משום שמדובר בשורש נשמה. בקרב המקובלים וחסידות חב״ד יש הרואים את הנוסח הזה כתזכורת מיסטית לכך שאנו נושאים שורש גם במקומות מרוחקים לנו.

אנחנו נמצאים בימים קשים של ספק, פילוג וכעס. נראה כאילו אנו מחולקים לשבטים שנמצאים בעימות כואב ומתמיד אלה עם אלה; כאילו ידוע לנו מראש מה תהיה עמדתו של כל אדם בהתאם למקום מגוריו, עדתו והלבוש שלו. החלוקה לשבטים המקראיים שאפיינה זהויות וקווי אופי ושייכות שונים כמו חזרה בימינו שלנו, עם החשש מעימות או אדישות ביניהם. אל לנו לשכוח כי בסופה של תקופת השופטים האיומה כמעט ונכחד שבט בנימין במלחמת אחים נוראה ונדרשה יצירתיות הלכתית ותרבותית עצומה (שאנו זוכרים אותה עד היום) כדי שלא יכחד שבט מישראל. קריאת פרשת הנשיאים בימים הקשים האלה מציעה אפשרות של ריפוי: היא מזכירה לנו כי כמו בצופן גנטי אנו נושאים בקרבנו שורשים נסתרים משותפים, עמוקים מעינינו, וגם אחרי אלפי שנות גלות, שכחה ומחלוקת, אנו מחוברים זה לזה מעבר להבנתנו.

 

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}