חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פרשת ויקהל: היחס בין חטא העגל והמשכן

הרבנית אמירה רענן, מלמדת שות”ים בעיון בישיבת ההסדר ‘אור תורה מחנים’ ע”ש רוברט מ. ברן

WhatsApp Image 2024 02 19 at 09.50.25 1בשמות רבה מובא:

“משל לבחור שנכנס למדינה ראה אותם גובין צדקה, ואמרו לו תן והיה נותן עד שאמרו לו דייך. הלך מעט וראה אותם גובין לתיטרון, אמרו לו תן והיה נותן עד שאמרו לו דייך. כך ישראל נתנו זהב לעגל עד שאמר להם די, ונדבו זהב למשכן עד שאמר להם די, שנאמר ‘והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר’ (שמות לו). אמר הקב”ה ‘יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל’. אמר הקב”ה לישראל בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם אותי ב’אלה אלהיך’. עכשיו שעשיתם המשכן באלה אני מתרצה לכם, הוי ‘אלה פקודי המשכן'” (שמות רבא נא, ח).

ניתן בעצם לחלק את בניין המשכן לשני חלקים: בניית המשכן והעבודה בו. כנגד זה, גם את מעשה העגל ניתן לחלק לשני חלקים: יצירת עגל והעבודה אליו. על פי המובא להלן, שהמעשה משכן מכפר על מעשה העגל, היינו מצפים שכל אחד מהשלבים של בניית המשכן יכפר על מקבילו במעשה העגל.

בגמרא מובא “אָמַר רַב יְהוּדָה: שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי לֹא עָבַד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ‘וַיַּעֲמוֹד מֹשֶׁה … וַיֹּאמֶר מִי לה’ אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כׇּל־בְּנֵי לֵוִי'” (יומא סו, ב). היינו מצפים ששבט לוי – שלא חטאו בחטא העגל – יובילו את בניית המשכן. במקום לצוות על שבט לוי לבנות את המשכן, אנו מוצאים את בצלאל בן אורי שצֻווה להוביל את הבנייה. ניתן לומר שדווקא בני ישראל, שחטאו בעגל – הם אלה שצריכים לבנות את המשכן המכפר.

לפי גישה זו היינו מצפים, באותה מידה, שבני ישראל שחטאו בעגל – הם אלה שיעבדו במשכן. אך אנו מוצאים שעבודת המשכן נעשית על ידי שבט לוי, שלא חטאו בעגל. בני ישראל מוזמנים להשתתף בעבודת המשכן על ידי הבאת קרבנות, תרומות וכדומה, אולם ההובלה נעשית על ידי מי שלא חטא – הלוויים.

אומר המדרש בשמות רבא “אותה שעה עמד עליהם חור ואמר להם: ‘קציעי צואריא, אין אתם נזכרים מה נסים עשה לכם הקדוש ברוך הוא?’, מיד עמדו עליו והרגוהו. נכנסו על אהרן, שנאמר: ‘ויקהל העם על אהרן’, ואמרו לו ‘כשם שעשינו לזה כך אנו עושים לך’, כיון שראה אהרן כך – נתירא, שנאמר: ‘וירא אהרן ויבן מזבח לפניו’. מהו מזבח? מן הזבוח שלפניו” (שמות רבא מא, ז).

על פי פשט המדרש והכתובים, הקב”ה רואה בחומרה רבה את מעשה אהרן, לדוגמא: “וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת־הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי־פְרָעֹה אַהֲרֹן” (שמות לב, כה), “וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה’ מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ” (דברים ט, כ). בעוד חוּר משבט יהודה מציג מנהיגות מרשימה ומשלם על כך בחייו, אהרן הלוי נכשל מנהיגותית בבניית העגל.

עם זאת, עבודת המשכן, הולכת לשבט לוי ולאהרן. שבט לוי, כאמור, לא חטא בעבודת העגל וגם אהרן עצמו רק עזר בבניית העגל, אך לא היה שותף בעבודה זרה. עבודתם של אהרן ושבט לוי במשכן באה לכפר על הסיוע של אהרן בבניית העגל. יצירת המשכן, לעומת זאת, ניתנה לצאצאו של חור – בצלאל בן אורי בן חור, זאת בעקבות עמידתו של חור (סבו) על עקרונותיו בבניית העגל.

בוני המשכן, בצלאל בן אורי בן חור ואהליאב בן אחיסמך, מוזכרים בשמם, ובצלאל מתייחס עד סבו – חור, בעוד באהליאב אנו מסתפקים בשם אביו בלבד. זאת בשביל להזכיר את חור, שהקריב את חייו כדי שבני ישראל לא יעבדו לעגל, ולכן זוכה שנכדו מקים את המשכן. בכל הנוגע לבניית המשכן, לא שבט לוי צועד בראש, אלא חור משבט יהודה ונכדו בצלאל הם האנשים המתאימים לכך.

משה רבינו מבקש תרומות למשכן מ’נדיבי לב’. העם נענה בהתלהבות, אך משה רבינו אינו מעוניין בתרומות חומריות בלבד. הוא מבקש גם מכל אישה ‘חכמת לב’ לטוות בדים ועורות למשכן. ‘חכם לב’ הוא מושג תנ”כי מקסים לתיאור כשרון אומנותי. פרשת ויקהל מעמידה את הכשרון האומנותי – חכמת הלב, לפני הכסף, הזהב והאבנים היקרות. מסתמנת כאן תפיסת העולם הרוחנית שבה חכמת הלב מוצבת מעל נדיבות הלב. האומנים הגדולים המופקדים על בניית המשכן, מוזכרים בשמם, ואילו תורמי הכסף והזהב, מוזכרים רק על פי מעמדם (הנשיאים למשל). ברגע שבצלאל ואהליאב לוקחים על עצמם את עבודת עיצוב המשכן ובנייתו, מגיע תיאור המפרט את הפאר והיצירתיות של המשכן. המשכן מתואר כשילוב בין יוקרה לבין פשטות, המשולבים זה בזה ביד אומן. קורות תמיכה, עורות, אבנים יקרות, עצים וזהב. הזהב המפוסל מקשט, העץ תומך ומחזיק, והעור מכסה ומרכך. במיוחד ישנו תיאור מפורט של המנורה על קניה, כפתוריה, פרחיה וגביעיה המשוקדים. הכתוב מנסה לשקף לנו את הפאר וההדר של המשכן, והוא עושה זאת באמצעות מילים מדויקות ככל שניתן.

נראה שאהליאב הוא חכם לב. בתחילת פרשת פקודי נכתב “ובצלאל בן־אורי בן־חור … עשה את כל־אשר־צוה ה’ את־משה, ואתו אהליאב בן־אחיסמך למטה־דן חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני…” (שמות לח, כב-כג). הפסוק מדגיש במילים מרובות את כשרונו המיוחד של אהליאב, שבגינו נבחר לתפקיד. חרש, חושב, רוקם… או במילים שלנו – חכם לב. בצלאל, לעומתו, נעדר מכל התיאורים המתבקשים הללו, ומה שמצוין עליו הוא רק שהוא עשה את דבר ה’. מה היא הסיבה שבגינה נבחר? האם היא מופיעה בפסוק? על פי ההסבר כאן – ייתכן שהייחוס לחור מהווה את סיבת הבחירה בבצלאל. גם במקומות אחרים, הקב”ה אומר על בצלאל “… קראתי בשם בצלאל בן־אורי בן־חור למטה יהודה, ואמלא אתו רוח א-להים בחכמה ובתבונה ובדעת…” (שמות לא, ב-ג). נראה שהקב”ה קודם בוחר את בצלאל, ורק אחר כך מטעין אותו בתכונות הנדרשות לצורך התפקיד. אהליאב, היה חכם לב מטבעו, בעוד בצלאל נבחר בשל ייחוסו ובשל מעשיו של סבו, ומקבל את חכמת הלב לאחר מכן.

אנו למדים מכאן שיש חשיבות גם לאדם עצמו אך גם למקורותיו – מאין בא ומי היו קודמיו. כשם שבצלאל מיוחס לחור, כך שבט לוי ממשיכים מסורת אבותם. לעומתם, אהליאב בן אחיסמך מגיע לכאורה בלי ייחוס מיוחד או מעשי אבות ידועים, אבל חכמת הלב שלו מכסה על כך. בעוד שבצלאל זקוק לברכת אלוקים על מנת להיות חכם לב, אהליאב מביא את חכמת הלב מתוכו. השילוב בין ייחוסו של אדם וכשרונותיו, נותן לנו את המתכון המדויק ביותר לבניית הבית. שנזכה לבניין בית שלישי בחכמה ובנדיבות.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}