חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פרשת תזריע: משמעות הטומאה בעת הלידה

הרבנית רננה בירנבוים היא ראש האולפן לגיור ‘אור תורה’ לדוברי ספרדית

Rony Nathan -Photographer - www.ronyn.co.il - 050-6932626פרשתנו עוסקת ביצירת חיים ופותחת בהלכות טומאת היולדת. מתעוררת השאלה, מדוע היולדת נטמאת? הרי בלידה יש מעשה של יצירת חיים וטומאה מסמלת מוות ומיעוט חיים?  בדרך כלל, אנו מחברים את מעשה הלידה לחיים, טהרה, קדושה ומונחים אלו לא מתחברים עם מושג הטומאה.

דווקא בטומאת אישה בימי נידתה כאשר הדם הפורץ מגופה מסמל חיים שלא מומשו ניתן להבין מדוע היא נטמאת, אבל בדם הלידה פורצים חיים חדשים לעולם ויש בכך מעשה טהרה ולא מעשה טומאה. המעבר בין עולם הטומאה ועולם הטהרה, מצביע על מצב דינמי המלמד על עולמו הפנימי והעשיר של האדם. הטומאה והטהרה אינם מצבים הקיימים בגנטיקה האנושית אלא ברוחו של האדם. לעומת בעלי חיים בהם יש מצב סטטי של בהמה טהורה או בהמה טמאה, בן אדם הוא יצור משתנה ובכך מעלתו, קיים בו הפוטנציאל להגיע למחוזות רחוקים.

הדילמה הזו בין יצירת חיים על פני האדמה לבין מעמד הטומאה, מעסיקה אותי באופן פרשני אבל גם באופן אישי כאישה, כדי להעמיק בחיבור שבין הזהות היהודית שלי והאמונה היהודית שלי, לזהות שלי כאישה. יתרת מכך, השאלה הולכת ומתעצמת שכן האישה נדרשת להביא קורבן עולה וקורבן חטאת לאחר הלידה ולא ברור מדוע.

במסכת נידה חז”ל מתארים את תהליך החיים של העובר ברחם אימו עד שלב היציאה לאוויר העולם. על החיים ברחם אימו נאמר: “ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותם הימים”. (נדה, ל’ ע”ב). האוכל מגיע אליו מאמו דרך טבורו, יש לו הגנה ושמירה ואיש לא מזיק לו ובאותו זמן הוא לומד את התורה כולה, מציאות אידאית ממש, בחומר וברוח. שפע רוחני ושפע גשמי גם יחד.

כאשר התינוק בא לעולם הוא יורד “מאיגרא רמא לבירא עמיקתא”. בעת יציאתו לעולם מצבו הפיזי והרוחני של העובר מתהפך ומשתנה מקצה לקצה: “וכיון שבא לאוויר העולם, בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכיחו כל התורה כולה”. (נדה לב, ב.) כל העולם הרוחני שלו, הולך לאיבוד ונשכח. יש בדברי חז”ל תיאור של נפילה לתינוק, נפילה פיזית ורוחנית. המציאות הזו גוררת אחריה טומאה. הטומאה נוצרת מכך שהלידה הפגישה את הנשמה החדשה עם העולם הזה. טומאת היולדת מתרחשת בעקבות הפגישה של נשמת העובר עם המורכבות של העולם הזה. מקורה של טומאת האישה היא לא בגלל שינוי שחל בה, אלא עקב שינוי שחל ברך הנולד.

הגמרא במסכת עירובין מספרת ששנתיים וחצי נחלקו ביניהם בית שמאי ובית הלל בבית המדרש: “האם נח לו לאדם שנברא, או נח לו שלא נברא?” בית שמאי סברו שנח לו שלא נברא, ובית הלל סברו שנח לו שנברא. “נמנו וגמרו: נח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא ומשנברא יפשפש במעשיו”. (עירובין יג ע”ב) הדיון האקסיסטנציאלי בין בית שמאי ובית הלל, הוא מהו מקומו האידאלי של האדם? האם העובר ברחם אימו מסמל את הקיום האנושי האידאלי או התינוק לאחר שיצא לאוויר העולם? המסקנה היא שאכן יש מתח וקונפליקט בין האדם לבין המציאות וזו הסיבה למעמד הטומאה לאחר הלידה.

אולם ניתן גם להבין את אופייה של טומאת היולדת כחוויה של אובדן. למרות שמחת הלידה לאחר תקופת ההיריון, האישה חווה גם תחושה של אובדן. יש קושי בפרידה מן העובר, הניתוק הגופני של העובר מחבל הטבור האימהי, יוצר גם תחושה של פרידה אישית ואינטימית ולמרות שמחת הלידה נוצרת תחושת ריק הגורמת לעצב וטומאה. יש בלידה תחושה של קרבה אלוקית גדולה, של נס פלאי ושותפות עם הקב”ה בבריאה כאשר נוצרים חיים חדשים, אבל לאחר הלידה האישה צריכה לעכל ואולי להתאבל על הפרידה מהעובר מגופה. במשך ההיריון העובר היה “עובר ירך אמו” חלק מגופה ונפשה של היולדת אבל הלידה מביאה עמה סוג של אובדן וניתוק והטומאה באה לציין את המציאות החדשה..

בתהליך הלידה יש התנגשות גדולה ועוצמתית בן התחושות הפיזיות לתחושות הרוחניות. יצירת הוולד כרוכה בשילוב בין הגוף והנשמה. השילוב אינו פשוט. היולדת חשה את ההתנגשות העוצמתית הזו בין תהליך הבריאה לבין תהליך הלידה, יצירת חיים שיש בה שותפות לקב”ה וגם שינוי גופני בקשיים גדולים. ברגע הלידה יש איבוד שליטה. התהליך הגופני החזק שולט בה, ודוחק הצידה את השליטה של הרוח בגוף. חוסר השלמות הזו באה לידי ביטוי בכניסה לעולם הטומאה. הטומאה מדגישה את היפוכו של העובר מעולמו הנצחי של הקב”ה והנשמה לחיי בן אנוש.

בתום תקופת טומאת היולדת מתחיל תהליך הטהרה והאישה מביאה קרבן עולה וחטאת, כבש ויונה לבית המקדש. (לאחר 40 יום בלידת בן ו80 יום בלידת בת). פעמים רבות אנו רגילים  להסביר שהצורך בהבאת קרבן לאחר הלידה מקורו בכך שבגלל סבל הלידה האישה מצהירה שלא תזדקק יותר לבעלה ולא תוסיף להביא ילדים לעולם.

קורבן עולה הוא קורבן נדבה’ הוא נשרף כליל ולא נאכל. בדרך כלל, מביאו אדם שמרגיש מרוחק ומבקש להתקרב לקב”ה. זה לא קורבן כפרה, זה מעין קורבן גישור וקירבה לקב”ה אחרי תקופה של ניתוק. ולכן אחרי 40 יום של היות היולדת מחוץ לבית המקדש והטלטלות הרגשיות שהיא עברה היא מחדשת את הקשר עם הקב”ה על ידי הבאת קרבן, לא מתוך חטא וכפרה אלא מתוך אמונה אישית עמוקה.

התורה רגישה לא רק למה שקורה במחנה ישראל בעולם הקולקטיב אלא היא קשובה גם למה שקורה בביתה האישי והפנימי של היולדת, ברוחה ונשמתה. התורה איננה חיצונית לחיים, התורה היא לשד החיים ועיקרם, היא שייכת לעולם הרגש, הרוח, המעשה, הבית, המשפחה. התורה שואפת לקדש את כל שלוחות החיים. היא איננה עוסקת רק בפרמטרים של מותר ואסור. התורה היא תורת חיים.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}