יתרו: היועץ הארגוני הראשון?

הרבנית גבריאלה והרב אביאל דהאן, שליחי שטראוס-עמיאל באתונה, יוון משמשים כשליחים קהילתיים ורבניים בקהילה היהודית באתונה.

האם העצה של יתרו הייתה ארגונית גרידא או למעשה תרמה להתהוות עם ישראל כקהילה חיה וצומחת?

פרשת השבוע מתחילה בביקור שביצע יתרו, חותן משה, אצל עם ישראל במדבר. הוא שמע על הניסים שביצע הקב"ה לעם ישראל, ויצא לדרכו לפגוש אותם.

כהן מדיין, שהתנסה בכל עבודה זרה אפשרית, עוזב הכל כדי לפגוש את משה ואת עם ישראל, ולשמוע מקרוב אודות הנסים שאירעו להם. לאחר ששמע מפי משה איך הושיע ה' את עם ישראל יתרו מצהיר כי "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים"" ומקריב זבחים לה'.

המשך הסיפור מתאר את משה "חוזר לעיסוקיו", במהלך ביקור חותנו, ושופט בעצמו את העם מבוקר ועד ערב. כשיתרו רואה את הנעשה, הוא פונה למשה בעצה ניהולית לבזר את האחריות ולהסמיך נוספים שיסייעו במתן מענה לעם בכל קושיה ואתגר, ולספק את הצורך במפגש עם הקב"ה.  יתרו מדגיש "לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ: כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ"

כלומר, יתרו טוען טענה. כל עוד העם מכיר את משה לבדו, כדמות רוחנית מובילה ומנהיגה, מתפתחת תלות, שמובילה לקריסה, ברגע שמשה לא יהיה שם יותר כדי לשפוט. משה מסביר כי הסיבות לכך שהינו שופט בעצמו מתחלקות לשתיים, מהותית ועניינית.

העיקר המהותי הוא שהעם רואה במשפט מפגש עם ה' והם באים לא רק לקבל דין אמת, אלא לשהות במחיצתו של הקב"ה. קבלת הדין, לפי המכילתא דרבי ישמעאל, היא מעבר לידיעת הדבר הנכון, אלא קירבה בלתי אמצעית עם הבורא: "שכל מי שמוציא דין אמת לאמתו, מעלה עליו הכתוב כאלו היה שותף עם הקב"ה במעשה בראשית". בכך שמשה ישב מהבוקר עד הערב לשפוט את העם, הוא איפשר את השותפות בין העם לבין הקב"ה.

הסיבה העניינית על פי האבן עזרא היא שבאמצעות מעשה המשפט כל דורש מקבל מענה אודות חוקי תורת הקב"ה. כך משה פעל להנחיל את החוקים והמשפטים לעם היוצא ממצרים ולדורות הבאים.

שתי הסיבות יחד אפשרו למשה להפיץ את תורת ה' ואת חוקיו בקרב העם.

משה, אשר גדל בבית פרעה כנסיך, חונך לגדולה ולהובלת אימפריה. ניתן להניח שידועה לו האפשרות להעניק סמכויות להובלת העם. אולם, אפשר להבין מדברי משה כי לתפיסתו תחושת השליחות והאחריות שעל כתפיו, להעביר את תורת ה' לעם ולקרב בין העם לבין הקב"ה, שייכת רק לו. כלומר אחרים לא יכולים לעשותה, אולי לאור הקשר המיוחד של הקב"ה עם משה או מכיוון שעם ישראל ומובחרי העם עוד לא היו מוכנים לקחת על עצמם אחריות שכזו. (שד"ל על שמות י״ח:כ״ד:א׳)

אבל, אף על פי כן, משה מיישם את עצת יתרו במלואה כשראה שדבריו היו ברוח הקודש (צרור המור על התורה, שמות י״ח:כ״ד:א׳).

למעשה, עם חלוקת האחריות הכבדה שישבה בחיק משה לנוספים, שיפיגו את עומס השליחות להפיץ את תורת ה' וחוקיו, התאפשרה ההזדמנות  ל"שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת"  לשמש כדמויות הנהגה רוחניות בהובלת העם, לצד משה. בכך, התאפשרה התשתית לספק מענה לחוקי תורת הקב"ה לכל דורש. זאת, לאחר שבהמשך הפרשה כל עם ישראל מקבל את התורה בהר סיני ונוצר מפגש בלתי אמצעי, שעונה על הצורך לדרוש אלוהים. אולם, העם מתיירא לנוכח המעמד ומתרחק מעצם המפגש, באופן שאולי מעיד על חוסר המסוגלות לעמוד במפגש מול הקב"ה ללא תיווך מתאים.

אנו רוצים להציע שיישום עצתו של יתרו הייתה לא רק "ארגונית" אלא היא למעשה מענה קריטי לנקודה חשובה. הראשונה היא יצירת מרחב שאפשר לאנשי חיל בעם לקחת תפקיד פעיל בביסוס המציאות החדשה – "עם ישראל". מאסופת עבדים שנולדו לעבודת פרך, אשר מובלים במדבר על ידי בן מלוכה, מסגרת שעשויה להיות מוכרת לרובם אבל אינה מהווה שינוי משמעותי בזהותם. נבחרים אנשי חיל, בני אותו מעמד, לקבל חלק מחוכמתו של משה ולסייע בתיווך הקשר שנוצר מול הקב"ה ובין אדם לחברו. אנשי החיל הללו הם האידאל שאליו צריך לשאוף מבחינת מידות. בעצם בחירתם נוצרת דינמיקה שונה לחלוטין, שמאפשרת את ביסוס העם באמצעות הובלה מתוך הקהילה. אנשי החיל הללו אמונים על אלפים מבני ישראל.

אך מביניהם יש גם שרי עשרות, המספקים מענה לקהל מצומצם כביכול. אלו משמשים דוגמא ומייצרים מפגש אישי לכל קצוות העם, שאחרת לא היו נחשפים לעולם לדמות מובילה בעלת סמכות שניתן להזדהות עמה ולשאוף להיות כמותה.

כך נפתרת, בצורה מסוימת, התלות בקיומו של משה כדמות היחידה שמסוגלת להוביל את העם ומאפשרת את היווצרות שינוי הזהות מעם של עבדים לממלכת כהנים המשמשת אור לגויים.

אם כן, עצת יתרו לא נועדה להקלת המעמסה על שגרת היום-יום של משה בעת נדודי עם ישראל במדבר. היא כוונה בראייה רחבה הרבה יותר, בה משה "נאלץ" לאפשר צמיחה בקרב העם ולייצר מנהיגים תחתיו.

אחריות מבוזרת, המאפשרת לדרוש אלוהים היא זו שמייצרת תנועה של התקדמות וצמיחה כקהילה. הריכוזיות של החכמה וההובלה בידי אדם יחיד לא מאפשרת נגישות לכל חבר בקהילה ואף מעודדת אדישות. זאת, מכיוון שהיא לא נגישה, תלותית ומוגבלת לכוחותיו של היחיד. הביזור הוא למעשה מתן אמון בסובבים אותנו, יצירת מרחב המאפשר לטעות, לצמוח ולהצמיח אחרים, כך ניתן לייצר תנועה מתמדת.

העוצמה האמיתית של קהילה היא כאשר יש מקום לכל גורם להיות פעיל ולאפשר את דרישת האלוהים במרחב בו הוא פועל. לעיתים, כאשר מוטלת עלינו אחריות, בין אם באופן רשמי או בצורה משתמעת, אנחנו נוטים לכנס את העשייה אך ורק כלפינו.

אם נשכיל להתחיל את התכנון של אותה אחריות בצורה מבוזרת נוכל לייצר ערך ומשמעות גדולים עשרות מונים מאשר ריכוזה לגורם יחיד ומוגבל. חוויית היצירה המשותפת, התמודדות עם האתגרים יחד והידיעה שניתן אמון בכל גורם במערכת היא עוצמתית הרבה יותר מחוויה פסיבית של צפיה בעשיה של האחר.

הדבר נכון לעם ישראל במדבר, לקהילות, בתי כנסת וגם לתא המשפחתי המצומצם של כולנו.

הקהילה היהודית ביוון היא מהעתיקות בעולם, עם עדויות לנוכחות יהודית שהגיעה מארץ ישראל לפני יותר מ-2000 שנה. העדות המרכיבות את הקהילה הן ספרדים ורומאניוטים (עדה מקומית עם ניגונים ייחודיים ומסורות עתיקות)

בקהילה כ-3500 יהודים מקומיים עם תשתית ארגונית הכוללת מסגרות חינוכיות יהודיות מגיל פעוטון ועד תיכון.

בנוסף לקהילה היהודית ישנם כ-2000 ישראלים אשר גרים בעיר אתונה והקהילה מסייעת ומשקיעה משאבים לביסוס קהילה ישראלית מקומית.