חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

לוגו ynet

לפתוח את התריס: כך הפכתי לרבנית של השכונה

ישנם הקשרים שבהם חלוקת התפקידים בין נשים וגברים היא חלק מסבך של ערכים ויעדים שאי אפשר להתעלם מהם. יש גם ימים שבהם קווי ההפרדה מוסטים, ומתחים קודמים מתמוססים. כאשר בחייה של אישה מגיע רגע כזה, וכאשר עומדים לה הידע והכישורים שהציבור זקוק להם, הדרך צריכה להיות פתוחה בפניה

הרבנית ד”ר חנה השקס | פורסם: 24.04.21

בשבוע שלפני פסח, בסגר הראשון, שמע השכן מהבניין שמולי קולות של תפילה מחלונו. קולות אלה גרמו לו לשוחח עם שכנו החרדי בבניין הסמוך וביחד הם ייסדו מניין מרפסות. השכנים שהצטרפו הגיעו ממסורות שונות, אך למרות נוסח התפילות המשתנה והניגונים הלא מוכרים, נוצרה אווירת יחד שהמתיקה את ימי הסגר והחג המתקרב.

כשעה לפני ערב שבת חול המועד פסח נפטרה חמותי זכרה לברכה. לא נותר לנו אלא להכניס את השבת ולנהוג כראוי במצבים אלה. המפגש הראשון שלנו עם העולם שמחוץ לבית באבל, היה עם חברי מניין המרפסות שאת חלקם הגדול אפילו לא זיהינו בשמותיהם. אבל מיד התהוותה קהילה סביב אבלנו ונוצרה מחויבות למניין בימי השבעה, ושלוש פעמים, כל יום, עד עתה.

למחרת, בזמן התפילה, הרגשתי צורך לשתף את המשתתפים במניין במחשבות על חמותי. לקראת סוף התפילה יצאתי לרחוב וביקשתי רשות לומר כמה מילים, ותגובת המשתתפים תרמה לתחושת החמימות והשייכות. בחג שלאחר מכן נתבקשתי שוב לומר כמה מילים, ובעידוד רוב המשתתפים המשכתי במסורת זו מדי שבת.

הנשים שהצטרפו למניין עודדו אותי להמשיך וכך הבנתי שביכולתי לתרום את חלקי לחסר שנוצר. בהיעדר עזרת הנשים שבו מתקיים מרחב התפילה והחברותא בין הנשים, הרגשתי שהקול והנוכחות שלי במרחב של הרחוב מאפשר לנשים להרגיש שייכות לקהילה החדשה שהתהוותה.

מניין המרפסות הפך לקהילה

במהלך השבועות שלאחר מכן מניין המרפסות הפך לקהילה גם במובנים אחרים. מייסד המניין נהיה לגבאי, אחר קרא בתורה (בהמשך התרחב מעגל הקוראים), ואחרים התנדבו כשליחי ציבור. אחד המתפללים התגלה בכישוריו כפרויקטור; בעלי, הרופא, נהיה ל”נאמן הקורונה”, ואני נהייתי ל”רבנית”.

לא נבהלתי מהכינוי שניתן לי. מזה ארבע וחצי שנים אני לומדת הלכה בתוכנית של “אור תורה סטון” ברמה של “יורה יורה”. עד פרוץ הקורונה הספקתי להיבחן בדיני שבת, אבלות, נידה, ותפילות וברכות, והתחלתי ללמוד דיני חופה וקידושין. כחלק מן הלימודים השתלמתי בסוגיות מנהיגות קהילה ומענה לצרכים רוחניים של חבריה. כוניתי “רבנית” כבר כחלק מחברותי בארגון רבני בית הלל, ובמסגרת הארגון גם השתתפתי בהשתלמות שנועדה לרבני קהילות.

לגביי, כמו לגבי חברים אחרים הפכו אילוצי השעה וחוסר הניסיון שלנו למקום של צמיחה. במהלך הזמן עלו שאלות הלכתיות, ונוצרו אי הסכמות בשאלות מסוימות. בזכות הרקע שתיארתי לא נשארתי מאחורי הקלעים, כפי שצפוי מנשים במצבים מעין אלה. להפך, חקרתי לעומק את השאלות ההלכתיות, והצעתי את עזרתי ביישור ההדורים.

הגשמתי חלום ישן

אך קרה עוד דבר במהלך חודשים אלה: הגשמתי חלום ישן להתפלל שלוש תפילות ביום במניין. זה לא קרה מיד. בדומה לנשים רבות עיסוקי כאם, כעקרת בית, כלומדת תורה, כמורה ומרצה, לא השאירו הרבה מקום למחויבות קבועה נוספת. והנה מתנהל מניין, שלוש פעמים ביום, מחוץ לחלון חדרי. “ההגעה” לבית הכנסת דורשת ממני לא יותר מאשר לגשת לחלון, ולאט לאט התרגלתי לסדר היום החדש.

הסגרים והמעבר ללימוד והוראה וירטואליים תרמו כמובן לנוכחותי בבית בשעות התפילה. לאחר קיץ וסתיו שבהם התבסס סדר יומי לפי זמני התפילות, איבדתי אף את הקושי לומר לאחרים: סלחו לי, עליי לצאת לתפילה עכשיו. הם כבר יודעים להגיד לי מתי נוכל לקבוע חברותא, או לשוחח בטלפון.

לפתוח את התריס

אני מודה לקב”ה על הזכות שנקרתה לי לשרת ציבור שמתכנס לעבודת ה’ ולהיות חלק מההתכנסות. אני מודעת לעובדה שנוצר כאן צירוף ייחודי של תנאים שאפשר זאת. לא בכל מקום הגברים פתוחים לשמיעת קול נשי בחייהם הרוחניים; לא כל הנשים מחפשות קול כזה; הדינמיקה שנוצרה בין המתפללים לא כללה מאבקי כוח מיותרים. התמיכה שקיבלתי מחברי המניין קיבלה גב ואף דחיפה מבעלי ומילדי הבוגרים שמזה שנים מעודדים את פעילותי בתחומים אלה. מסיבות אלה אני לא מתייחסת אל הניסיון שלי כאל דגם לנשים אחרות ולכינוסים אחרים.

ומילה אחת על שוויון. לא בכל זמן בחיים שוויון גמור בין נשים לגברים הוא הערך המרכזי היחיד. ישנם צרכים וערכים סותרים במהלך שנות החיים, ביניהם בניית בית בישראל, חינוך, שלום בית, פרנסה, שייכות קהילתית, והגשמה עצמית. ישנן שנים שבהם בני זוג מוכרחים לחלק ביניהם את התפקידים בתוך הבית ומחוצה לו, והשוויון הוא רק אחד ממרכיבי ההכרעה.

הדבר נכון גם בחיים הציבוריים. ישנם הקשרים שבהם ההפרדה וחלוקת התפקידים בין נשים וגברים היא חלק מסבך של ערכים ויעדים שאי אפשר להתעלם מהם. אבל מגיעים גם ימים אחרים. החיים לא עומדים מלכת ומגיעים רגעים שבהם קווי ההפרדה מוסטים, ומתחים קודמים מתמוססים. כאשר בחייה של אישה מגיע רגע כזה, וכאשר עומדים לה הידע והכישורים שהציבור זקוק להם, הדרך צריכה להיות פתוחה בפניה. אין ערך דתי שבשמו עליה להמשיך ולעמוד מאחורי התריס הסגור.

נוכחות גוררת נוכחות

האם יש משהו בניסיון שצברתי שמכוון אותי לדרך הנכונה לקראת החזרה המקווה לבתי הכנסת? אולי רק זה שנוכחות גוררת נוכחות.

אם התפילה בציבור, עולם בית הכנסת, ועולם ההלכה בוערים בעצמותייך; אם את מוצאת לכך מקום בחייך ובסדר יומך – התייצבי בפתח והיכנסי פנימה. יהיו מקומות שבהם תיתקלי בהרמת גבה, ואולי אף בהתנגדות פעילה. אך דעי זאת: המצב שבו עזרת הנשים ריקה מנשים במהלך השבוע ואפילו בתפילות השבת, איננו המצב שקהילות ישראל הכירו מקדמת דנא.

תמיד היו נשים שאיכלסו את עזרות הנשים. בחינה של מקורותינו מעלה שלנשים תמיד הייתה נוכחות בבתי כנסיות ובתפילת הציבור.

אני מנחשת שבחינה כזו תגלה שבאורח פרדוקסלי ההיעדרות מבית הכנסת היא דווקא תוצר של המודרניזציה של החברה, ולא של הפיכתה לפחות מסורתית.

תקופת הקורונה לימדה אותי להתגבר על התחושה שאני נמצאת במרחב הציבורי של עבודת השם בחסד ולא בזכות. אני מתפללת שיעמדו לי כוחותיי למצוא לי מקום בתוך חלון או מחוצה לו, גם בעתיד. ואני קוראת לאלה שרוצות ולאלה שיכולות – אם יש את נפשך וישר הדבר בעינייך וטוב הדבר בעולמך, שערי בית ה’ לא יינעלו.

במסגרת סקר של ארגון קולך בקרב 260 נשים על הזיקה שלהן לבית הכנסת בעקבות הקורונה, הוזמנו נשים מובילות דעה, דמויות תורניות. אחת מהן היא הרבנית ד”ר חנה השקס. מאמרה מתפרסם בקובץ “נשים ובתי כנסת בתקופת הקורונה

לכתבה המקורית בYNET

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}