משמעות האוכל בפסח


הקשר בין תכניות טלוויזיה העוסקות באוכל ואכילה בפסח

רננה בירנבוים
מנהלת אולפן הגיור אור תורה סטון ומכון להכשרת מחנכות ע”ש קלאודיה כהן


בשנים האחרונות עולות וצצות כפטריות אחרי הגשם, תכניות טלוויזיה העוסקות באוכל: מאסטר שף, משחקי השף, אוכל לשבת וכו’. נדמה לי שכיום, בראש מצעד התכניות, מקבלות מקום כבוד תכניות הגסטרונומיה. התכניות יצרו תפיסה חברתית חדשה ביחס לאוכל.

אני רואה בתוכניות אלו ברכה. הן הכניסו לתודעה הציבורית את ההבנה שאפשר ליהנות ולתת משמעות לכל הפעולות הקשורות בהכנת האוכל. יש כבוד לדייג שדג את הדג ולשף שבישל אותו. התהליך מתחיל בקניות ובבחירת המוצרים ולאחר מכן התכנון, המחשבה, ההכנה והיצירתיות.

בתכניות בולט הדו-שיח של השפים עם האוכל. השפים מייחסים לאוכל משמעות, יותר ממה שיש בו בגלוי. לראשונה שפים הם סלבס. אייל שני, מבחירי השפים, אומר באחת מתכניותיו: “המסעדות שלי הן מרפאות כאב”, “האוכל בשבילי הוא גלולה פסיכיאטרית”, “אני רואה פה סערת שמחה וקשר מלידתם של כל החומרים שיוצאים מתוך הצלחת”.

האמירה החדשה: האוכל איננו רק שיעבוד, הוא לא נועד לסיפוק צרכי הגוף בלבד ולא רק נשים נוכחות במטבח. גדולי השפים הם גברים. דעת הקהל שותפה לכבוד שהאוכל מקבל.

בחג הפסח ישנה גם כן התעסקות מרובה באוכל. רבים מאתנו מכירים את הבדיחה המפורסמת האומרת: בכל חג ישנם שלושה דברים קבועים: רוצים להרוג אותנו; אנחנו שורדים; בואו נאכל! אוכל זה ההפך מהמוות – זו חיות.

ישנן שתי מצוות מרכזיות בליל הסדר – אכילת המצה וסיפור יציאת מצרים.

ג’רר אדר, פסיכולוג צרפתי ידוע, כתב ספר בשם: “לאכול את הספר”. בספר הוא מתאר כיצד  על ידי האכילה אנחנו מאכילים את הסיפור. במאמרי זה ברצוני לנסות ולהסביר מהי מגמת ההתעסקות המרובה באוכל בחג הפסח ואולי היא ממשיכה את התופעה של תכניות הרייטינג, מגמה שהאוכל לא יספק רק את צרכי הגוף. האכילה משמשת כאקט רוחני המקרב לקב”ה, אקט ההופך את הגשמי למטאפיזי. בברכת הגאולה בליל הסדר אנחנו אומרים: “ברוך אתה ה’… אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים והגיענו הלילה הזה לאכול מצה ומרור. האם כל תכלית הגאולה היא לשם אכילה?

בחג הפסח ניכר דגש חזק על האוכל המצופה מאתנו לאכול. אנו מצווים לאכול את המצה בתאווה ובהתלהבות. מדוע? הרי לכל הלכה יש סיבה וכוונה. השיר ‘מה נשתנה’ עוסק גם כן בצורת האכילה, בדרכי האכילה, בסוג האוכל: “בכל הלילות … חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה… בכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים”.

האם אוכל ביהדות הוא צורך או ערך?

ביהדות יש הרבה התעסקות עם אוכל: ברכות, כשרות – חלב ובשר, תרומות ומעשרות, אבל בחג הפסח ישנה קביעה מיוחדת ומעניינת כיצד אלינו לאכול את המצה. האם אוכל הוא סמל לחרות?

הרמב”ם בהלכות חמץ מצה פרק ו, הלכה א -ב כותב:

  • *    מצוות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר, שנאמר: (שמות י”ב) בערב תאכלו מצות בכל מקום ובכל זמן.
  • *    אסרו חכמים לאכול מצה בערב פסח כדי שיהיה הכר לאכילתה בערב. מי שאכל ממנה בערב פסח, מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו וכן אסור לאכול ערב פסח מקודם המנחה כמעט, כדי שיכנס לאכילת מצה בתאווה. אבל אוכל הוא מעט פרות וירקות ולא ימלא כרסו מהן. חכמים ראשונים היו מרעיבין עצמם ערב הפסח כדי לאכול מצה בתאווה ויהיו מצות חביבין עליו. אבל בשאר ערבי ימים טובים אוכל והולך עד שתחשך.

הרמב”ם בהלכות קרבן פסח פרק ח’  הלכה ג’:

מצווה מן המובחר לאכול בשר הפסח אכילת שובע, לפיכך אם הקריב שלמי החגיגה בארבע עשר, אוכל מהן תחילה ואח”כ אוכל בשר הפסח כדי לשבוע ממנו ואם לא כל אלא כזית יצא ידי חובתו.

השאלה המעניינת המתעוררת מבין הטקסטים השונים היא מדוע צריך לאכול בליל הסדר את המצה לשובע, בתאווה, ולא רק לטעום. ובכלל, מה פרושה של המילה בתאווה?

נדמה, שבאמצעות האוכל יש רצון להביא מסר מעניין. רוחניות ביהדות איננה ערטילאית, היא תביעה לחיים בריאים. אוכל ביהדות איננו רק סיפוק צרכי הגוף, הוא יכול להיות הנאה גשמית בלבד, אבל הוא גם יכול להיות חוויה רוחנית. התורה היא תורת חיים והיא מתייחסת לשלל החיים הארציים. ההתייחסות לגוף איננה על חשבון הקודש. גם בדברים הטריוויאליים ביותר ישנה קדושה. כאשר הם נעשים בכוונה הם משלימים את הרוח. אין ליהדות עניין בפרישות וצער.

עם ישראל יצא מעבדות קשה והיה עסוק בהישרדות קיומית במצרים, שם השעבוד לקח ממנו את כל הכוחות, הוא לא היה מסוגל לדאוג לצרכיו (לכן קיבלנו את המן). עכשיו כשאנחנו חוגגים את חרותנו, האוכל מסמל תכנון, הכנה, בחירה. במצרים הכבדות והנוקשות של המציאות לא אפשרו את תאווה החיים, את השובע. חג החרות מסמל שהתורה ניתנה לנו כבני אדם כאן ועכשיו ולא בעולמות רחוקים. עם ישראל פסח על המציאות הקשה שחווה במצרים והוא יכול את הרעב במצרים להפוך לתאוות אכילה, חיות שלא מנמיכה ומשעבדת, תאוות אכלה שמרוממת, שמשלבת בין העולמות – רוח וגוף שלא מושכים כל אחד לכיוונו, אלא מתחברים.

הרמב”ם בתחילת הקדמתו למסכת אבות אומר: “נפש האדם אחת היא”. בכוונתו לומר: נפש וגוף – חד הם. לקביעה זו יש משמעות אמונית רחבה. האכילה עצמה היא עבודת ה’ ואין סתירה בין הגוף לנפש. הגוף יכול להתקדש. האוכל יכול להביא להתעלות רוחנית.

לצערנו רבים האנשים הרואים באוכל חוויה נחותה, מגשמת, אבל בפסח מצופה מאתנו לאכול בתאווה ובהתלהבות.

חלק משמעותי מהחיים הדתיים סובב סביב האוכל. האדם נדרש לתשומת לב מתמדת לאוכל שלו. פסגת השאיפות של החרות איננה ביטול של הגשמי מול הרוחני, אלא של חיבור בין הדברים. הפסגה הרוחנית היא החיבור בין הגוף לנפש. לא במקרה יש שתי מצוות מרכזיות בליל הסדר, אכילת מצה וסיפור יציאת מצרים ושתיהן מן התורה. כוח הדיבור שהוא בורא אותנו עם הכוח לברוא מציאות חדשה וכוח האכילה שהוא מביא אותנו למציאות חדשה, מציאות של תשוקה ותאווה לחיים. אכילה כאקט רוחני.

הרב קוק כותב באורות התחיה:

“היהדות של העבר, ממצרים ועד הנה, מלחמה ארוכה היא נגד הטבע בצדו הכעור… לחמנו בטבע כדי לנצחו, כדי לרדותו בתוך ביתו. הוא נכנע בפנינו. גדולה היא תביעתו הגופנית. גוף בריא אנחנו צריכים. התעסקנו הרבה בנפשיותנו, שכחנו את קדושת הגוף. זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית. שכחנו שיש לנו בשר קודש לא פחות ממה שיש לנו רוח קודש. עזבנו את החיים המעשיים…. כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה, עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים”.

הרב קוק סבור שתופעת הגלות היא התרחקות מהגוף ומההנאה ועיסוק רק ברוח, אבל היהדות דוגלת בחיבור בין הנאת הגוף להנאת הרוח. חרות אמתית באה לידי ביטוי מהנאת הגוף עם הנאת הרוח. בחג החרות אנחנו מצוות לאכול בתאווה, להיות מחוברים ליצריות ולהנאות הגשמיות, להרגיש בני חורין פיזית ורוחנית.

Print Friendly, PDF & Email

Share this post

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Font Resize
Contrast