בין החוץ והפנים

בין החוץ והפנים 

ד”ר שלומית קנדי-הראל
רכזת יחד-זהות יהודית בקהילה, מינהל קהילתי גילה, ירושלים


לכולנו מוכר הסיפור הידוע מן התלמוד הבבלי, על הלל הזקן הקופא כמעט למוות על גג בית המדרש של שמעיה ואבטליון, גדולי ישראל ששימשו בימי הבית השני כנשיא הסנהדרין וכאב בית דין (יומא לה ע”ב):

אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון אמרו אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג מן השמים כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון אבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל שמא יום המעונן הוא הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת

סיפור זה הוא סמל ומופת למסירות נפש ולמסירת נפש (כמעט) עבור לימוד התורה. כמו גם סיפור רב רושם על פועל מהגר בבלי פשוט, שעלה לגדולה בכוח התמדתו בלימוד והפך לימים לנשיא ישראל – הלא הוא הלל הזקן. בנוסף למסר חינוכי חשוב זה, אבקש להפנות את תשומת הלב גם לתפאורה, לשחקנים ולפרטים שאין המדרש חוסך מאיתנו:

בפתח המדרש, כמו גם בפתח בית המדרש עומד שומר המקבל דמי כניסה מן הנכנסים ובתוכם הלל השב מיום עבודה ומחלק את שכרו חצי חצי: חציו הראשון נמסר לשומר פרנסתו, והחצי השני, כמסתבר נחלק שוב לשני חלקים: כלכלת הלל וכלכלת בני ביתו. מאותו רגע, נדמה שהמדרש קורא לנו לבחון את אבני הבניין המנוגדות שעל גביהן הוא נבנה: ‘יום יום’ לעומת ‘פעם אחת’, ‘ערב’ לעומת ‘שחר’, ‘מאיר’ לעומת ‘אפל’, ‘שלג’ לעומת ‘מדורה’, ‘פנים’ לעומת ‘חוץ’.

נראה, שבין השורות, מבקש המדרש להעביר לנו ביקורת סמויה אך נחרצת על הסתגרות של לומדי התורה בארבע אמותיהם, מבלי לדעת כלל מה מתחולל מחוץ לקירות בית המדרש עד שכמעט אבדו חיי אדם.”בכל יום” אומר שמעיה לאבטליון “הבית מאיר והיום אפל”, מדי יום יוקד אור התורה באור יקרות ומפיץ חומו ליושבי בית המדרש, אך היום ארע מקרה שהאפיל על המקום ועל יושביו, וכמעט הקפיא למוות אחד מתלמידיו המתמידים, שאיש לא הבחין בהעדרו ובכסאו שנשאר מיותם באותו היום. אותה ‘דמות אדם’ הנראית להם מלמטה, בנושאם את עיניהם מעלה לארובה, נותרה בחוץ מבלי יכולת להיכנס פנימה.

ימי החנוכה הם ימים שבהם אנו נדרשים להציב את החנוכיה בחלוננו או בפתח ביתנו הפונה לרשות הרבים.

מימין לדלת ביתנו ניצבת המזוזה. מולה בצד שמאל אנו מדליקים חנוכיה.

המזוזה מגוננת עלינו מפני העולם שבחוץ. ואנו בתוך בתינו מתכנסים בארבע אמותנו ומטפחים בית ומשפחה ומעבירים מדור לדור מורשת אבות: “שמע ישראל” ו”שיננתם לבניך” המקופלים באותיות דיו על גבי קלף תוך בית המזוזה.

החנוכיה, לעומת זאת דורשת מאיתנו בדיוק את ההיפך, היא מזכירה לנו שעלינו לצאת גם אל הרחוב משמע, גם העולם שבחוץ נמצא באחריותנו. אנחנו מצטיידים בכוח המזוזה שבבית ומוציאים את נרות החנוכיה החוצה. אנו מאירים את הרחוב באור התורה והמצוות. באור של מוסר, ערכים וערבות הדדית ובכך מגבירים את האור גם במקומות רחוקים וחשוכים יותר. בחנוכה הבית שלנו הופך להיות לכוח מאיר הפונה החוצה. ואותן נרות, שיש להזין בדרך קבע בחומר בערה ולהיטיבן, שאלמלא כן לא יידלקו, הן להבות קטנות הצצות מכל פתח וכל חלון ומצטרפות לאור גדול, הקורא לעוברי אורח לשאת עיניהם, ואולי גם לשוב חזרה פנימה, אל תוכנו ואל תוך בתינו ולהיות גשר קבוע ומחבר בין הפנים והחוץ.

Print Friendly, PDF & Email

Share this post

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Font Resize
Contrast