האדם נידון לחירות


האדם נידון לחירות

הרב שלמה וילק
ראש ישיבת ההסדר או”ת מחנים


סוגיית הפתיחה של הפרק השישי בפסחים עסוקה בשאלה אילו פעולות בהקרבת קרבן הפסח דוחים את השבת במקרה שפסח חל בשבת כמו השנה. במחלוקת מעורבים שלשה תנאים, רבי יהושע, רבי אלעזר ורבי עקיבא, שלש דמויות מהפכניות ודומיננטיות מאוד. הדיון סוער ומאוד אישי, ולעומת סוגיות אחרות בהן הדיון לא מתרחש בפועל אלא נוצר ע”י עורך התלמוד, כאן מתועד שיח בית מדרשי סוער וחי. רבי אליעזר סבור כי מלאכות הקרבן, החל משחיטה שהיא דאורייתא וכלה בהבאת הקרבן שהיא מלאכה דרבנן, כולם דוחים את השבת. רבי עקיבא סבור כי רק השחיטה דוחה את השבת ולא הבאת הקרבן, למרות ששחיטה היא איסור תורה והבאה היא איסור דרבנן.

מכאן מתפתח דיון בדבר מעמדו של החכם בתורה ובהלכה, ובעוד רבי אליעזר סבור כי כוחם של חכמים חלש מכח התורה, רבי עקיבא ורבי יהושע סבורים כי כוחו של חכם עומד במקביל לכח ההלכה, ולעיתים עולה עליו. שיאו של הדיון הוא בשאלה האם קיימת מצווה שמחה באכילה ביום טוב? שני פסוקים עומדים במוקד הדיון: פעם אחת (דברים טז) כתוב ‘עצרת לה’ אלקיך’, ופעם שניה כתוב ‘עצרת תהיה לכם’ (במדבר כט). רבי אליעזר סבור כי מבחינת התורה אולי צריך לשמוח, אולם אפשר כך או אחרת ואין עניין דווקא באכילה. ואילו לרבי יהושע יש עניין דווקא בשילוב השניים. יש לשמוח בה’ ולשמוח באכילה. הסוגיה מסתיימת באמירה של רב יוסף כי הוא עושה קידוש בשבועות כי בזכות היום הזה הוא זוכה להתפרנס ולהתפרסם, כי הרי הוא עוסק בתורה, והודאת הגמ’ כי הכל מתחיל ב’אני’ ומסיים ב’הוא’.

קיימות שתי דרכים להיות בן תורה, ציות אינה אחת מהן. האחת היא החומרה והשניה הקולא, ואת שתיהן חייבים. הקולא מבטאת חירות כל עוד היא נובעת מאמת פנימית וידע הלכתי פרשני, והחומרה מבטאת חירות כל עוד היא נובעת ממסירות נפש ולא מפחדים וחששות. רק אז שתיהן הופכות להיות חירות של תורה. רק מי שמגלה מסירות נפש וחומרה, יכול גם להיות פרשן ולהקל במקום שמרחב הפרשנות מאפשר זאת. ברגע שיש חג של חירות, הופכת החירות להיות כפויה, והיא אינה חירות. הדרך היחידה להיות בן חורין בפסח היא להחמיר, רק בויתור על החירות משיגים אותה לגמרי. רק אז החירות הופכת להיות משמעותית.

הסוגיה שלנו מרחיבה את הרעיון הטמון בחירות של פסח. כדי שתורה ומצוות יהיו אכן חירות ולא שעבוד חסר משמעות, צריך נותן ומקבל. הנותן כופה הר כגיגית והמקבל מחפש את עצמו ע”י הפרשנות ומוצא את הקב”ה. פסח הוא חג של והגדת לבנך. וכשהילדים קטנים אנו מנסים לשמור אותם ערים ממש בכוח, וכשהם מבוגרים מנסים לעניין אותם בסיפור, ממש כמו כפיית הר כגיגית, אולם מה שאנחנו מספרים להם בהגדה זה דברי חכמים וסיפוריהם, לא מצטטים את מי שנתן אלא את אלו שקיבלו.

זה אולי תפקידם של ארבעת הבנים הערב. החכם שואל מה עושים, הוא איש ההלכה. התם מבקש להבין את הסיפור, לחשוב על הרעיונות. זה שאינו יודע לשאול הוא האבייקטיבי, החוקר שרק מתבונן ומבקר בלי מעורבות. והרשע הוא המורד, זה שמעניק את החירות של פסח, המעורב באמת. ובכל אחד מאיתנו צריכים להיות ארבעה בנים, איש ההלכה של סיני, איש המחשבה של התלמוד, איש המחקר המתבונן והמורד היהודי של כל הדורות. וכשאי אפשר להכיל את כל הדברים בדמות אחת, וכשאנו נאלצים לבחור אחת מהדמויות ולחיות איתה, אנו צריכים להמשיך ולהזמין לסיפור את המייצגיםהאחרים, כדי שהשלחן הערוך יהיה שלם.

Print Friendly, PDF & Email

Share this post

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Font Resize
Contrast